אחיעזר חלק אבן העזר יט

הסוטה שאין הולד ממזר דאע"פ דחולצת מ"מ כיון דטומאה כתיב בה כעריות והבא עליה לא קנאה ולא דמי לשארי חיי"ל וחייב עליה משום אשת אח ולהכי הולד ממזר ואיך שיהי' בבאור דהתוס' ביבמות דצ"ב אבל הדין דין אמת דשו"י שזינתה חולצת גם לרע"ק ולרב המנונא כמו שנתבאר

טו) ואחר שנתברר שיטת הרמב"ם והראב"ד לטעמם ראוי לברר הדין בצרת ספק סוטה לשי' הראב"ד, ולפי"מ שנתבאר שיטת הראב"ד דטעמו משום דספק טומאה ברה"י טמא ודאי ואין שום חילוק בין טומאת ודאי לספק וע"כ גם ספק סוטה אסורה להתיבם וכן מבואר ברא"ש שכתב בביאור' ד' הראב"ד דפסק כסוגיא דסוטה לחומרא וכיון דלידי' פליגי הא דרב ביבמות וסוגיא דסוטה ולא ירד לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק א"כ לדידי' לפי הך סוגיא דיבמות הוי ספק סוטה ספק ערוה ולחומרא צרתה אסורה ביבום. ויעוי' בלח"מ פ"ו מהל' יבו"ח הי"ט [ומש"כ שם כתב הרא"ש דהראב"ד ס"ל בסוטה בין ודאי ובין ספק חולצת ולא מתיבמת בין היא בין צרתה עכ"ל זה הלשון לא כתב הרא"ש ורק הלח"מ הבין כן בדעת הרא"ש] שך ובשו"ע סי' קע"ג סעי' י"א אבל אם ספק זינתה או לאו כו' צרתה חולצת או מתיבמת, והרמ"א כתב ע"ז וי"א דאפילו זינתה ודאי צריכה חליצה וה"ה לצרתה ויש להחמיר, ומדלא כתב דבספק זינתה צרתה אסורה להתיבם משמע דבהא מודה דאף לדעת הראב"ד צרתה מותרת להתיבם, הן אמת שהגר"א בס"ק י"ד שם כתב וכן בסוטה ספק כמש"כ הרא"ש דלהראב"ד אין חילוק בין סוטה ודאי לסוטה ספק עכ"ל, ומסתימת ד' הרמ"א אין נראה כן ואולי לפי שאין דין יבום נוהג בזה"ז סתם הדברים, אבל ביש"ש יבמות פ"א מבואר להדיא דעתו דבספק סוטה צרתה מתיבמת אף שפסק כהראב"ד, ומבואר שם דס"ל דמכריע כסוגיא דסוטה ולאו מספיקא פסק דחולצת וע"כ לא הוי ספק ערוה. וז"ל היש"ש ומ"מ לא נראה לו כ"כ ראי' ברורה לחלוק על רב ולומר דודאי סוטה כספק וצרתה מתיבמת אלא חולצת ולא מתיבמת עכ"ל וכן הביא שם בשם המרדכי דלרב צרת סוטה פטורה מחליצה ולמתניתין דסוטה צריכה חליצה ויבום, וסיים וטוב הדבר שתחלוץ ולא תתיבם ובאמת בסוטה לא נזכר כלל מדין צרה והא לפי סוגין דסוטה אסורה מלאחר ולא ליבם והוי כשארי חיי"ל ועשה דצרתה מתיבמת והא לדידי' אין חילוק בין סוטה ודאי לסוטה ספק וס"ל דהא דרב ביבמות נדחה מהלכה א"כ למה תהי' צרת סוטה אסורה, ובאמת לשי' הראב"ד דסוטה ודאית חולצת והא כבר נתבאר דכל יבמה שצריכה חליצה פקע איסור אשת אח כמו אלמנה מן הנשואין לכה"ג דאי איתא דהוי אשת אח הוי ערוה שא"צ חליצה, וא"כ תמיהני איזה איסור יש על הצרה דבכל צרת ערוה הטעם כיון דהערוה פוטרה מחליצה ממילא איסור אשת אח במקומו עומד ופוטרת גם צרת צרתה, אבל בצרת סוטה הא סוטה גופא נפקע איסור אשת אח לשי' הראב"ד וא"כ לא תהא הצרה חמורה מהסוטה עצמה והא איסור סוטה ליכא בהצרה וסוטה גופא אסורה משום לאחר ולא ליבם או משום ק"ו דבמותר לה נאסרה כו' אבל צרת סוטה איזה איסור יש בזה. (אם לא דנימא דשאני סוטה דנתמעט מיבום בפירוש מקרא דלאחר ולא ליבם ובכה"ג חייב משום אשת אח ולא דמי לחיי"ל ועשה וכמשכ"ל ולפי"ז אף בספק סוטה צרתה אסורה מהאי טעמא]

הן אמת דמצינו דוגמא לזה בגמרא בצרת מחזיר גרושתו דמיבע"ל אליבא דרבנן אע"ג דאמור רבנן טומאה בסוטה הוא דכתיב אין מקרא יוצא מידי פשוטו א"ד דכיון דאיעקר איעקר ולדידהו מחזיר גרושתו גופא בעי חליצה אלא דאיבע"ל על הצרה אי מתיבמת, וכן מיבע"ל אי אלים ק"ו למדחי צרה, ולאוסרה ליבום קא מיבע"ל ל דלפוטרה מן החליצה אף היא גופא חולצת כמש"כ התוס' שם וקשה כיון דהיא חולצת נפקע איסור אשת אח א"כ איזה איסור יש על הצרה וכן לפי פי' הרשב"א והנ"י גם אליבא דריב"כ היא גופא צריכה חליצה ומבעי"ל על הצרה אי מתיבמת וקשה מהיכ"ת נאסור להצרה ודוח"ל דלאבא שאול קאי דס"ל דהכונס יבמתו לשם נוי ולשם אישות הולד ממזר דלדידי' חייב עלי' על אשת אח כמו שנראה מפיה"מ להרמב"ם בפ"א דבכורות וכ"כ הבית מאיר בסי' קס"ה [עי' בירושלמי יבמות מה דאמר אבא שאול כרע"ק דאמר יש מיבמה לשוק, מה דאמר אבא שאול ביבמתו היינו דמתחלה אמר דאבא שאול כרע"ק כיון דכינס לשום נוי ולא קיים מצות יבום הרי היא כיבמה לשוק וס"ל כרע"ק דיש ממזר מיבמה לשוק ודחי לה מה דאמר אבא שאול ביבמתו דלא חזרה להתירה הראשון והרי היא אשת אח] דבודאי פשטות הסוגיא קאי לכולי עלמא וע"כ צ"ל דלפי הך צד דצרת מחזי"ג אסורה הוי איסור צרה איסור עצמי ולא משום אשת אח. רק מצד איסור דלצרור דצרת ערוה אסורה וה"ל צרת מחזי"ג משום טומאה דכתיב גבה, וכ"נ משטחיות הסוגיא בד"ח מ"ש ערוה דל"צ קרא צרה נמי לא צריכא קרא דמשום לצרור הוי איסור עצמי בצרה, אבל נראה דכ"ז לפי ההו"א אבל לפי המסקנא דילפינן דצרת ערוה שלא במקום מצוה שרי ואין צרה אלא מאח מבואר הטעם דבמקום מצוה הוי איסור אשת אח אבל שלא במקום מצוה דאין איסור אשת אח שרי וכדאמר רב אשי בדי"ג צרה מ"ט אסורה דבמקום ערוה קיימא כו' ועי' בתוס' ריש יבמות, וממילא בצרת מחזי"ג דליכא איסור אשת אח בדין שתהי' מותרת, ולהכי קיי"ל בצרת מחזי"ג דמותרת, ובהאיבעי דבעי היינו דזהו גופא מספק"ל אי צרת ערוה הוי איסור בפ"ע, [וי"ל דבזה פליגי ג"כ בדי"ג דרב יהודא יליף מלצרור דהתורה ריבתה צרות הרבה לפי פרש"י על צרת צרה ורב אשי נפיק מסברא דלר"י צרה הוי איסור עצמי ויתיישב בזה משה"ק התוס' רעק"א למשניות דלמ"ל קרא על צרת צרה תיפ"ל כיון דהצרה אסורה משום אשת אח ממילא דצ"צ אסורה כצרת א"א שלא הי' בעולמו דהוי כערוה, ולמש"כ י"ל דאיצטריך קרא דצרה אסורה מצד עצמה אף במקום דליכא אשת אח ואע"ג דבסוטה ומחזי"ג לא משכח"ל שאין בהו צרת צרה מ"מ נפ"מ לפי"ז בלאחר מיתה דאם נשא מת ומת ואח"כ נשא חי דליכא גבי' איסור אשת אח שהותרה כמש"כ הרשב"א ומ"מ אסורה הצרה מצד איסור עצמי וכיון דאין בה איסור אשת אח רק איסור דלצרור הו"א דאין בה דין ערוה לפטור צרתה ולהכי איצטריך קרא על צרת צרה ולפי המסקנא דקיי"ל דצרת מחזי"ג מותר והוא כדרב אשי דצרה מ"ט אסירא דבמקום ערוה קיימא משום דאיסור צרה אינו אלא משום אשת אח ואין זה איסור עצמי ולהכי שפיר כ' התוס' בדכ"ו דאין צרה לאחר מיתה שאין בה איסור אשת אח אולם פשטות דהתוס' נראה דצרה לאחר מיתה אינה נכללת בכלל לצרור כמשכ"ל מ"מ י"ל דזהו גופא החידוש דילפינן מקרא דלצרור דהתורה ריבתה צרות הרבה דצרה הוי איסור עצמי ממילא גם צרת מחזי"ג אסורה] וממילא לפי ההלכה דק"ל דצרת מחזי"ג מותרת אין לנו מקום איסור בצרה מה"ת במקום שאין בה איסור אשת אח וא"כ לפי"ז גם צרת סוטה בדין שתהי' מותרת לשי' הראב"ד

ולפי המתבאר ע"כ צ"ל כמש"כ לעיל דהא דצרת סוטה אסורה להראב"ד הוא רק מספיקא דחשש לסוגיא דיבמות וכרב דלדידי' הוי צרת ערוה ממש, אבל לפום סוגין דסוטה דמי לצרת מחזי"ג וצרת חיי"ל דמותרת, וזהו שכתב הראב"ד על דברי רב אלפס ביבמות וסוגיא