אחיעזר חלק אבן העזר יח

כעריות וכי במחלוקת היא שנוי' בסוגית הש"ס מ"מ הדבר תמוה לחדש דשו"י שזינתה תצא בלא חליצה לרע"ק ולרב המנונא וכמשכ"ל באות י'. ולכאורה הי' נ"ל בטעמא דמילתא דלהכי חולצת ואין הזיקה נפקעת דאם נאמר שתפקע הזיקה לא תיאסר ליבמה שהרי אינה זקוקה עוד ודוקא סוטה לבעלה נאסרת דלא פקעו קידושיה הראשונים וגם תפסי בה קידושין אע"פ שנאסרה, משא"כ בשו"י אם תאמר דפקע זיקה שוב אינה נאסרת כלל וממילא דזקוקה ליבום והדבר מתהפך כחמר חותם, אלא שמדברי רש"י יבמות דמ"ט סוטה דהא תפסי בה קדושין דאף לאחר שזינתה לא פקעי מינה קידושיה הראשונים, מבואר מפרש"י דאלו לא היו הקידושין תופסין היו נפקעין ג"כ ואפ"ה היתה נאסרת משום א"א דאל"כ אין ראי' כלל מדלא פקעי קידושיה הראשונים דאם היו נפקעין ממילא דאינה נאסרת ולהכי אינן נפקעין אבל באמת אין קידושין תופסין בסוטה, הרי מוכרח שזה היסוד אינו ואע"פ שנפקעין הקידושין נאסרת וממילא דה"ה בשו"י שזינתה אע"פ שא"צ חליצה ונפקעת הזיקה מ"מ נאסרת. אולם יש לחלק דשאני זיקה מקידושין דקידושין אע"פ שנפקעין מכאן ולהבא מ"מ עד עתה היתה א"א ונאסרת לבעלה ומה שנפקעין הקידושין להבא הוא כמו גט, אבל בשו"י שהזיקה היא בכלל מצות יבום שזקוקה לו וכיון שבטל המסובב בטל הסיבה, וגדולה מזו מבואר בירושלמי ריש יבמות ובפ"ג דלמ"ד חליצה פטור נעקרת הזיקה למפרע ואם קידשה זר למפרע תופסין הקידושין עי"ש היטב, ולפי"ז י"ל דאי אפשר שתפקע הזיקה בגלל מה שזינתה דאם נימא דפקע שוב לא תיאסר והילכך לא פקע, ולא דמי לסוטה לבעלה דאף אי נימא דפקע מכאן ולהבא נאסרת מצד שהיתה א"א עד עכשיו, אבל בזיקה התלוי במצות יבום אם תפקע הזיקה אין כאן זיקה למפרע, אולם עדיין צ"ע דמהיכ"ת תיאסר שו"י שזינתה הא לפי האמת לא מצינו איסור לבעל רק באשת איש שזינתה ואע"פ שנאסרת לבעלה לא פקע הקידושין וצריכה ממנו גט משא"כ בשו"י שזינתה כיון שתיאסר הויא סוטה ופקע זיקה למפרע וא"צ חליצה כלל ומהיכ"ת דבכה"ג תיאסר, ובעיקר הדבר להלכה בודאי אי אפ"ל שתהי' הזיקה נעקרת למפרע ויבמה לשוק שנתקדשה ואח"כ נשא אחותה בודאי חלו הקידושין מספק ואין הזיקה נעקרת למפרע, ובפרט לשי' הרשב"א דגם לכשנאסרת אינה נאסרת משום אשת אח והיתר אשת אח במקומו עומד ואי אפ"ל דבטלה הזיקה למפרע וכיון שכן הרי מבואר בדרש"י ביבמות דמ"ט דאע"פ דנימא בסוטה דפקע הקידושין מ"מ היתה נאסרת, ומה"ט בדין שתיאסר שו"י שזינתה ותפקע הזיקה להבא ותפטור מחליצה

ע"כ נראה דאע"פ דנאסרת כסוטה מ"מ לא נפקע הזיקה מצד אחר כיון דעיקר איסור ע"י הזנות הוא מחמת זיקת היבם דהרי היא כאשת איש אי אפשר שעי"ז יופקע הזיקה דהא הזיקה גורם לאסור ואע"פ דבנשא מת ומת ואח"כ נשא חי נפקע הזיקה וכן בנפלה ולבסוף נפצע ביבמות דע"ט לרע"ק י"ל דדוקא אם האיסור הוא מחמת קריבות או פצוע שזהו לא מחמת הזיקה אבל באיסור שהזיקה גורמת לאיסור אי אפשר שתפקע עי"ז הזיקה, וביותר י"ל לפמש"כ הרמב"ן דרב דס"ל דסוטה פטורה מן החליצה פליג על רב יוסף בסוטה ד"ה דס"ל דאילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא הכי נמי בעיא חליצה ורב לית לי' האי טעמא כיון דכתיב בה טומאה כעריות והיינו בסוטה שזינתה תחת בעלה קודם שחלה הזיקה בפועל לא חלה הזיקה על ערוה דטומאה כתיב בה כעריות ואע"ג דקידושין תופסין בסוטה והרמב"ן הרגיש שם בזה, וע"כ צ"ל משום דזיקה קלישא מקידושין ואע"ג דתפסי בה קידושין בסוטה מ"מ זיקה לא חלה משום טומאה דכתיב בה כעריות וכן מוכח ביבמות דע"ט בנפלה ולבסוף נפצע לרע"ק דהקידושין לא נתבטלו והזיקה נדחה אלמא דזיקה קלישא ולהכי כל שזינתה בחיי הבעל דטומאה כתיב בה כעריות לא חלה הזיקה, אבל בשו"י שזינתה שכבר חלה הזיקה בודאי גם רב מודה דאילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא דהא כל האיסור וטומאה דכתיב בה כעריות הוא משום דלענין דין זה הוי' ככנוסה וכאשת איש ואלימא זיקה כקידושין דאל"כ לא היתה נאסרת מצד אשת איש וכיון דהאיסור הוא מחמת דהוי כקידושין א"כ דמיא לאשת איש דבעיא גיטא מבעל ובנפל ולבסוף נפצע לרע"ק דנפקע הזיקה ולא אמרינן הא מבעל בעיא גיטא משום דלכל הדינים אין זיקה ככנוסה וחיי"ל לרע"ק כערוה דילפינן דאף בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי נדחית אע"פ דאין קידושין נפקעין משום דזיקה לא אלימא כקידושין אבל ביבמה שזינתה דמאי דנאסרת וטומאה דכתיב בה כעריות משום דהרי היא כאשת איש לגבי דין זנות ואיסור יבמה לשוק וכמו דמבעלה בעיא גט ה"נ יבמה בעיא חליצה ולהכי בשו"י שזינתה גם רב מודה לסברת רב יוסף

והנה הרמב"ן ביבמות שם כתב וז"ל ואפשר דס"ל לרב כמאן דדריש לאחר ולא ליבם ודריש לי' איהו לגמרי לפטור מן החליצה ומן היבום וכיון דכתיב בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כמותן אף זו צרתה כמותה אבל מחזיר גרושתו שלא פטרה הכתוב בפירוש חייבי לאוין היא וחיי"ל בני חליצה ואי טומאה כתיב בה כעריות צרתה כמותה הלכך צרתה נמי חולצת עכ"ל, ומדברי הרמב"ן מבואר דמצד דטומאה כתיב בה כעריות אינה נפטרת מן החליצה. וביאור דבריו נראה אע"ג דבעריות כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה וכיון דטומאה כתיב בה כעריות הוי כהיקש צ"ל דהא דאי"ע ליבום אי"ע לחליצה מבואר ביבמות ד"כ משום דלא תפסי בה קידושין אבל במחזיר גרושתו דתפסי בה קידושין עולה לחליצה ולהכי גם בסוטה היתה חולצת מצד טומאה דכתיב בה כעריות רק מלאחר ולא ליבם נתמעטה מחליצה ומדין טומאה כתיב בה כעריות ילפינן דצרתה פטורה, ולפי"ז בשו"י שזינתה דלא נתמעטה מקרא דלאחר ולא ליבם דהא קרא מיירי בסוטה שזינתה תחת בעלה ומת והא דאסורה לרע"ק ולרב המנונא משום דכיון דאין קידושין תופסין בה הרי היא כאשת איש וטומאה כתיב בה כעריות והא מטומאה כעריות לא ידעינן לפי"ד הרמב"ן רק על איסור יבום כמו במחזיר גרושתו לה ולצרתה אבל אינה נפטרת מן החליצה (וצרה בשו"י שזינתה לא שייך דאין צרה לאחר מיתה] ולהכי שו"י שזינתה חולצת, וגם ע"י קינוי וסתירה נאסרת אע"ג דבספק סוטה ליכא טומאה כעריות מ"מ הא נאסרת ליבם מצד עשה דנטמאה כמו באשת איש ולדברי הרמב"ן העירני ח"א

אולם באמת זהו שיטת הרמב"ן והרשב"א דמטומאה דכתיב בה כעריות לא ידעינן לפוטרה מחליצה ומחליצה פטורה משום לאחר ולא ליבם ולהכי במחזיר גרושתו דלא כתיב בה מיעוט חולצת, אבל התוס' חולקים על זה דהא ס"ל במחזיר גרושתו לריב"כ משום טומאה דכתיב בה כעריות פטורה אף מחליצה כמבואר בדבריהם בדי"א והתוס' לשיטתם בסוטה ד"ה דמלאחר ולא ליבם ידעינן ליוצאת משום סתירה דסוטה ודאית נפטרת מצד טומאה דכתיב בה כעריות אף מן החליצה ולשי' התוס' יקשה בשו"י שזינתה תפטור מן החליצה מצד טומאה דכתיב בה כעריות וע"כ צ"ל כמשכ"ל משום דהאיסור הוא בשביל הזיקה כמו בקידושין ולהכי אי אפשר שתצא בלא גט כמו אשה מבעלה ולא דמי לסוטה בחיי הבעל וכיון דאיסורה כא"א וטומאה כתיב בה כעריות אף דחולצת מ"מ הבא עליה לא קנה וחייב משום אשת אח, ויתישב בזה דהתוס' ביבמות שהקשה הגאון רעק"א דהא הכל מודים בבא על