אחיעזר חלק אבן העזר קסח

אם יש טומאת מת כלל אבל בב' נזירים שנזרקה טומאה ביניהם דבודאי יש שם טומאה וא' מהם נטמא בודאי יש לו דין ספק טמא, ואפשר דלאו דוקא בב' נזירים רק בכל מקום שיש טומאת מת ודאית ורק ספק נגע בזה ס"ט ברה"י ספיקו טמא גם לגבי נזיר וסותר הנזירות ורק בסככות ופרעות דהוי ספק אם יש שם טומאה כלל אף ברה"י נתמעט מוכי ימות מת עליו להוציא את הספק דדוקא במחוורת עליו

ב) ומש"כ לבאר דברי הגר"א בסי' קע"ג דלהראב"ד גם צרת ספק סוטה אסורה להתיבם ואין הטעם משום דחושש דילמא הלכה כרב והוי ספק ערוה אלא דלסוגיא דסוטה אין חילוק בין סוטה ודאי לספק דהא דצר"ס אסורה להתיבם לשי' הראב"ד כמש"כ הרמב"ן והרשב"א דמטומאה דכתיב בה כעריות ידעינן דצרתה כמותה ולהראב"ד אין חילוק בין סוטה ודאי לסוטה ספק דאי איתא דיש חילוק אין מקום לומר דהסוגיות חלוקות דהא ביבמות מיירי בסוטה ודאי ובסוטה מיירי בסוטה ספק, ועפ"ז תמה כת"ר על היש"ש דס"ל אליבא דהראב"ד דצרת ספק סוטה מתיבמת דהא ד' הגר"א מוכרחים עכ"ד, והנה לפי"מ שביאר מעכ"ת דגם סוגיא דסוטה ס"ל הא דטומאה כתיב בה כעריות א"כ תמוה קושית הש"ס שם דמקשה א"ה תתיבם יבומי כיון דגם בספק סוטה איכא טומאה כעריות ועו"ק למ"ל קרא דלאחר ולא ליבם דהא מטומאה כעריות ידעינן דאסורה להתיבם ולשי' הרמב"ן והרשב"א ידעינן מאחר דיוצאת דלא חליצה אבל להראב"ד לפי סוגיא דסוטה קשה דהא מטומאה גרידא ידעינן דאסורה להתיבם כמו במחזי"ג וכמ"ש הרשב"א באיבעי דמחזי"ג דהאיבעי לא בעי אלא אליבא דרבנן דאילו לריב"כ פשיטא בדידה מיהו דאינה מתיבמת משום דכתיב בה טומאה הרי דבמחזי"ג דלא כתיב בה אחר וגם בלא טעם דקו"ח דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כש"כ מ"מ אסורה להתיבם משום טומאה דכתיב בה כעריות [ומש"כ הרשב"א בהא דרב דאילו נמי כתיב בה טומאה ולא כתיב לאיש אחר לא הוה אסורה ליבום כדאמרינן דמחזי"ג לריב"כ כונתו שלא לפוטרה מחליצה כמו במחזי"ג אבל להתיבם בודאי אסורה] ומאי מקשה ותתיבם יבומי ועכצ"ל לשי' הראב"ד דבסוטה לא ס"ל כלל הא דטומאה כתיב בה כעריות וכן מורים לכאורה ד' הרא"ש שכ' ע"ד הראב"ד והרב לא עלה בלבו לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק ולסברתו פליגא סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתין ופסק הלכה כסוגיא דסוטה לחומרא אבל לפי"מ שחילקתי בין סוטה ודאי לסוטה ספק אין אנו צריכים לכל זה ולא פליגי אהדדי עכ"ל, ובודאי דאין כוונת הרא"ש דהרב לא עלה על לבו לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק דספק כודאי לגמרי שהרי מפורש ביבמות די"א אמינא לך אנא סוטה ודאי ואמרת לי את סוטה ספק וכיון שמפורש החילוק בין סוטה ודאי לסוטה ספק ובסוטה מיירי בסוטה ספק מהכ"ת נימא דפליגי, דהא דמבואר בסוטה דדמיא חליצה כמו גט משום דהוי ספק סוטה דחולצת כמפורש ביבמות ואין כאן פלוגתא כלל כיון דבסוטה מיירי בסוטה ספק וע"כ דכוונת הרא"ש דהראב"ד לא חילק בין סוטה ודאי לסוטה ספק דגם ספק לא הוי כמו שחילק הרא"ש דלהכי מקשה ותתיבם יבומי אלא דלשי' הראב"ד ספק טומאה מיהו הוי (עי' אחיעזר סי' ו' אות ד') ומאי מקשה ותתיבם יבומי ועכצ"ל דהסוגיות פליגי אהדדי וסוגיא דסוטה לא ס"ל הא דטומאה כתיב בה כעריות ולהכי מקשה ותתיבם יבומי ומה"ט בעי חליצה כמו בגט וצ"ל לפ"ז הא דצר"ס אסורה לשי' הראב"ד דחושש לסוגיא דיבמות דלרב צר"ס אסורה משום טומאה דכתיב בה כעריות אבל לסוגיא דסוטה גם צר"ס מותרת כצרת חיי"ל ומאי דמקשה א"ה חליצה נמי לא תיבעי היינו כיון דילפינן מקרא דלאחר ולא ליבם אפ"ל דנפטר לגמרי מחליצה וכמש"כ הרמב"ן והרשב"א דמקרא דלאחר ידעינן דיוצאת בלא חליצה ומשני רב יוסף דאילו איתי' לבעל מי לא בעיא גיטא השתא נמי בעיא חליצה, וע"כ הא דממעטינן מלאחר ולא ליבם על יבום גרידא ורב, חולק על רב יוסף דמטומאה כעריות ידעינן דאסורה להתיבם וצרתה כמותה ומלאחר ידעינן דיוצאת בלא חליצה וכיון דמה שחושש הראב"ד לצר"ס דאסורה משום סוגיא דיבמות הא התם מחלקים בין ספק לודאי ובדין שתהא צרת ספק סוטה מותרת להתיבם, אלא שילה"ק כיון דלשי' הראב"ד סוגיא דסוטה לא ס"ל הא דטומאה כתיב בה כעריות ולהכי מקשה ותתיבם יבומי ואין הוכחה דגם ספק לא הוי ומסוגיא דיבמות הא י"ל דלהחמיר חולצת אבל ספק ערוה מיהא הויא ומנ"ל שצרתה תתיבם וראיתי בחי' חמדת שלמה שהרגיש בזה ע"ד היש"ש

הן אמת דפשטות לשון הראב"ד שכ' סוגיא דשמעתין אע"ג דכתיב בה טומאה בעיא חליצה או היא או צרתה דאילו איתי' לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמותה, ופירשו הראשונים בכוונתו דקאי אשמעתא דסוטה מבואר בדעתו דגם סוגיא דסוטה ס"ל דכתיב בה טומאה וטומאה כעריות דהא צרתה כמותה דאפ"ה בעיא חליצה דאילו איתי' לבעל מי לא בעיא גיטא וצ"ע בכוונת ד' הרא"ש שכתב דהרב לא עלה בלבו לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק דהא מפורש ביבמות החילוק דסוטה ספק חולצת ומהיכ"ת נימא דפליגי כיון דסוגיא דסוטה מיירי בסוטה ספק ולהחמיר בודאי צריכה חליצה וצ"ל בכוונתו דהראב"ד ס"ל דהטעם דמבואר בסוטה דאילו איתי' לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי בעיא חליצה שייך גם בסוטה ודאי ואינו מחלק הראב"ד בין סוטה ודאי לסוטה ספק ואע"פ דכתיב בה טומאה כעריות בעיא חליצה כמו גט לפי הטעם דרב יוסף, אבל לשון הרא"ש ולפ"מ שחלקתי בין סוטה ודאי לסוטה ספק אין אנו צריכין לכל זה מבואר דאדלעיל קאי שחילק דספק סוטה גם ספק טומאה לא הוי דלהכי מקשה ותתיבם יבומי וא"כ קשה לד' הראב"ד דאפילו אי נימא דפליגי הסוגיות וס"ל דסוטה בעיא חליצה אבל כיון דכתיב בה טומאה כעריות דלהכי צרתה כמותה א"כ מאי מקשה ותתיבם יבומי ועכצ"ל דהרא"ש מפרש ד' הראב"ד דהא דצר"ס אסורה משום סוגיא דיבמות וסוגיא דסוטה לא ס"ל הא דטומאה כתיב בה כעריות כמשנת"ל וצ"ע

ג) והנה הגר"א מפרש שי' הרמב"ם והראב"ד לפי דעת הראשונים הרמב"ן והרשב"א דמטומאה דכתיב בה כעריות ידעינן דצרתה כמותה ומקרא דלאחר ולא ליבם ילפינן דיוצאת בלא חליצה ולהכי מחזי"ג גם לריב"כ בעי חליצה אע"ג דכתיב בה טומאה וסוגיא ביבמות פליגא על ההיא דסוטה דמיירי ג"כ בסוטה ודאי דקרא דלאחר בסוטה ודאי והא דרב יוסף דאילו איתי' לבעל כו' שייך ג"כ בסוטה ודאי אלא דרב לא ס"ל הא דרב יוסף וקושית רב אשי ממתניתין דסוטה דמיירי בסוטה ספק דלא כתיב בה קרא דלאחר (כמשה"ק הרשב"א) דל"ק אלא היא עצמה אבל צרתה מתיבמת וז"ש מ"ש סוטה ודאי כו' דהקושיא לא קאי אלא מה שצרתה מתייבמת וסיים ע"ז הגר"א וז"ש הרמב"ם והשו"ע בספק סוטה וצרתה או חולצת או מתיבמת ושי' הראב"ד שחושש לחומרא לסוגיא דסוטה דמבואר שם דגם בסוטה ודאי דקרא דלאחר ולא ליבם בסוטה ודאי ואפ"ה כל שצריכה גט צריכה חליצה, וכ' הגר"א דד' הרא"ש קשין להולמן וכן תמה הגר"א בהגהותיו על הרא"ש ביבמות שמחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק דהא מיירי התם בסוטה ודאי זהו ת"ד הגר"א בס"ק י"ב י"ג, ולפ"ד עיקר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם מכריע כרב וכסוגיא דיבמות והראב"ד חושש לחומרא לסוגיא דסוטה דמיירי ג"כ בסוטה