אחיעזר חלק אבן העזר קסא

וצ"ל בסברת התוס' דקרבן שבועה אזלינן בתר טענת הכופר

ויש לה"ר דעל דמי קרקע פטור מקרבן שבועה משבועות דל"ז דיקא נמי דקתני גנבת את שורי כו' ואלו גנבת את עבדי לא קתני לאו משום דעבד איתקש לקרקעות ואין מביאים קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות וקשה דעדיין הו"ל למיתני גנבת את עבדי באופן שנתיאש מן העבד דסתם גניבה יאוש בעלים וע"י היאוש יצא לחירות ואע"פ שמעוכב ג"ש מ"מ נראה דבגזל עבדים ונתיאשו הבעלים דא"י לומר הרי שלך לפניך כיון דהעבד זכה בעצמו למעשי ידיו. ובב"ק דס"ו מקשה ואס"ד יאוש קונה בגזל חמץ ועבר עליו הפסח אמאי אומר לו הרי שלך לפניך והא מכי מטי עידן איסורא מיאש לי' ומשני זה מתיאש וזה אי"ר לקנות וכבר הרגישו בזה אחרונים דמה בכך דאינו רוצה לקנות הא מ"מ יצא מרשות הנגזל והוכיח מזה הנתיבות דעד דאתי לרשות זוכה לא יצא ע"י יאוש מרשותו עכ"פ בנתיאש מן העבד אע"פ שהגזלן לא זכה בו אבל הא יצא מרשות הנגזל שהעבד זכה בעצמו ויצא מרשות בעליו לרשותו בודאי א"י לומר הש"ל ולפ"ז אינו תובע את העבד רק דמי העבד, ועי' ברמב"ם בפ"ט מהל' גזילה ובראב"ד שם לגבי עבדים דמ"מ נגזלים הם ונקנים ביאוש כו' הילכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו שהרי משמת אין שלו לפניו וכשמת לגזלן מת עכ"ל, מבואר דחייב באונסין על גזילת עבדים והא בגנבת את עבדי ונתיאש שחייב באונסיו א"כ בגנבת את עבדי בכה"ג הא מחויב לשלם דמיו והוי רק תביעה מחמת קרקע ועכצ"ל דעל דמי קרקע פטור מק"ש ובגנבת את עבדי בכל גוני פטור מק"ש, ולמשנ"ת בשי' הרמב"ם דדמי קרקע פטור מק"ש צ"ל דבל' סלעים של עבד לא הוי דמי קרקע כיון דאין זה מחמת שיווי העבד רק קנס שקנסה תורה אף שאינו שוה כלום, (כמבואר בגיטין דמ"ג דרק בטרפה פטור) ואין זה דמי קרקע רק דמים מיוחדים ולהכי לולא שהיה דין קנס היה חייב ק"ש, משא"כ אי נימא שמחויב לשלם בתורת דמים דמי העבד והוי שיווי העבד חשוב דמי קרקע ופטור מק"ש וא"ש מאי דאינו מחויב ק"ש בשביל דמי העבד דהוי דמי קרקע ומש"פ הרמב"ם בהפלת את שיני וסימית את עיני דפטור מק"ש משום קנס ותיפ"ל דהוי קרקע כמשה"ק התוס' בכתובות דמ"ב ומה שתירצו שם דעבדים כמטלטלין דמי לענין זה תמוה שהיא נגד סוגיא מפורשת בשבועות דל"ז וצע"ג] י"ל דלמש"פ הרמב"ם מהל' עבדים פ"ה דבהפלת את שיני וסימית את עיני דחייב לשלם דמי עין ותובע מאתו דמי עין שיצא לחירות בהפלת שן ואילו היה מודה היה נפטר דלא היה יוצא לחירות מחמת הודאה דהפלת שן וזה הוי דמי חבלה דלשי' הרמב"ם הוי כמטלטלין ומה דאיבעו בגטין דמ"ב במעוכב גט שחרור אי יש לו קנס ולא פשטו ממתניתין משום די"ל דמתניתין אתי כמ"ד דהיוצא בשן ועין א"צ גט שחרור ובלא זה י"ל בשי' הרמב"ם דהפלת את שיני גם דמי קרקע לא הוי דהא אינו תובע תשלומי הקרקע רק כיון שהוא משוחרר והאדון מעכבו תובע את עצמו, ומעשה ידיו השייכים לו דהוי מטלטלין ולהכי היה חייב קרבן שבועה לולא שהי' קנס

אולם כל זה לשי' הרמב"ם דס"ל דדמי קרקע פטור מק"ש אבל לשי' הראב"ד בפ"ה מהל' טו"נ שם שמסתייע ממה שאמרו במשנה חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת דחייב ק"ש דס"ל להראב"ד דב"ח הוי קרקע ודמי חבלה הוי כדמי קרקע וחייב ק"ש וס"ל להראב"ד בפ"י מהל' נז"מ הל' י"ד דבין בב"ח ובין בעבד דמיו משלם בין על פי עצמו ובין שלא בכונה יעוי"ש ולדידי' יקשה בהמית שורך את עבדי אמאי פטור מק"ש ניהו דאינו משלם קנס דל' סלעים על פי עצמו הא דמים מחויב לשלם על פי עצמו ויתחייב ק"ש וכמשה"ק בירושלמי וצ"ל כמו דמתרץ שם במוכ"ש שאינו שוה כלל ומסתייע להראב"ד משי' הירוש' דבדמי קרקע חייב ק"ש [אלא דיש לדחות דבירושלמי בפ' שבועות הדיינין מבואר עבר ונשבע על קרקע חייב חייב קרבן שבועה] ובבבלי דלא מקשה דיתחייב משום דמיו דס"ל דלענין קרבן שבועה דמי קרקע פטור וכמו דמוכח משבועות דל"ז ולהכי סתם הרמב"ם בפ"ח מהל' שבועות הא דהמית שורך את עבדי משביעך אני ואמר אמן דפטור בכל גווני לשלם דמיו משום דמי קרקע וא"ש

ו) ומשה"ק בר"פ הזורק ונתן בידה אין לי אלא ידה כו' וצריכא דאי אשמעינן גט משום דבע"כ מגרשה אבל גנב דליתי' בע"כ אימא לא כו' והא מויצאה והיתה הי' ילפינן דגבי קדושין ג"כ מהני חצירה והא קדושין דוקא מדעתה יפה הקשה וכבר קדמוהו בזה הנתיבות בפתיחה לסי' ר' יעוי"ש ונראה לפי המבואר בקידושין ד"ט כתבו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת ר"פ ורב שרבי' אמרי אינה מקודשת ופליגי בדרשא דויצאה והיתה דמה יציאה שלא מדעתה אף הוי' כן או דדרשינן מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה, ולפ"ז למדס"ל דאינה מקודשת משום דילפינן מקנה ממקנה ועיקר ההקש מקנה ממקנה ל"ש למילף חצר בקידושין מגט דבגט החצר אצל הקונה, המתגרשת ול"ש זה בקידושין דהקונה הוא הבעל רק הא דקונית ע"י שטר קידושין בחצירה אחרי שידעינן דחצר קונה בכל מקום אבל לפי ההו"א דרק בגט קונה חצר אין למילף בקדושין דילפינן מקנה ממקנה וקונה מקונה ותירוץ זה שמעתי בשם גדול אחד, אבל עדיין קשה לרבא ורבינא דס"ל דכתבו לשמה ושלא מדעתה מקודשת ואפ"ל לדידי' דאין למילף גנב מגט דבע"כ מגרשה ואין זה קנין רק נתינה ונתינה הוי על ידי חצר משא"כ בגנב דבעינן קנין להתחייב באונסין ולהכי בקידושין דבעינן דעתה ורצונה בע"כ שזהו קנין [וכ"כ הא"מ לצדד דאע"פ דכתבו הגט על איסוה"נ כשר משום דלא בעינן הקנאה אבל שטר קידושין על איסוה"נ לא מהני משום דאין קנין באיסוה"נ יעוי"ש] ומה"ט אע"פ דילפינן קידושין מגירושין מויצאה והיתה מ"מ בקידושין דבעינן דעתה ורצונה וע"כ דבעינן קנין אין ראי' מגט דמהני חצר על קנין כמו דמהני בנתינה, וק"ל בהא דקאמר שם ואי אשמעינן גנב משום דקנסי' רחמנא אבל גט אימא לא צריכי לשי' החולקים על פירש"י וס"ל דלא מהני שום קנין בגט לבד יד א"כ הול"ל דמגנב לא ידעינן רק דחצר קונה לגניבתו כמו שארי קנינים דמהני בגנב להתחייב באונסין אבל מנ"ל דחצירו הוי כיד ממש שתיהוי כנתינה ביד בגט ולהכי איצטריך ונתן בידה מ"מ דע"י הנתינה בחצר הוי כיד ממש וצ"ל כיון דאיתרבי מאם המצא תמצא בידו המצא תמצא מ"מ דדמי לידו מוכח מזה דחצירו הוי כידו ממש וצע"ק.