אחיעזר חלק אבן העזר קס

השפחה זכתה מתחלה בהאתנן ואח"כ זכה האדון ולכן הוי אתנן ודילמא ר"מ וחכמים לטעמייהו אזלי ולזה העירני ח"א [ואין להשיב ע"ז הא מדאיצטריך קרא דאתנן כלב מותר משום דאין זנות לבהמה אע"ג דל"ש קנין להכלב וע"כ דלבעל הכלב נתן וזכה והו"א דהוי אתנן ומה"ט גם השפחה שהיא קנין האדון ילפינן מזה דאיצטריך קרא דהוי אתנן, יש לדחות דקרא איצטריך באופן שהכלב הוי הרובע והאשה הנרבעת עי' תוס' תמורה ד"ל בד"ה מנא הא מילתא ובעל הכלב הנותן האתנן להאשה הנרבעת ואין נפ"מ מי שהוא הנותן ואם אדם אחר אמר הא לך טלה זה והבעלי לפלוני הוי אתנן ובל"ז יש לחלק מכלב שהוא קנין הבעלים אבל השפחה הא יש לה רשות בפ"ע] ואפ"ל כיון דהקציצה לא הי' עם השפחה רק עם האדון ל"ש לומר דזכתה מצד שכר פעולה בהטלה ועכצ"ל כיון דביד האדון למוסרה חשוב אתנן [וילה"ע ממה שאמרו בנדה דנ"ז לעבדה ולא לבושה ועי' בתוס' שם דהוי מדת חסידות] גם י"ל דקושיית הגמ' קאי לאוקימתא דר"א דלכו"ע אין קנין לעבד בלא רבו ואכ"מ

ד) ומה שתמה בשם אא"מ הרב ע"ד קו' הפנ"י בגיטין ד"כ שהקשה דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה ואף אם היא נותנת שכר הסופר מ"מ של בעלה הוי וע"ז תמה דהא לר"ל מפסיד הבעל הפירות משעת כתיבה וכיון שנתן עיניו לגרשה לר"ש ואף לריו"ח מ"מ בשעת הנתינה עכ"פ הרי הפסיד הפירות והוה שלה עכ"ד נראה דקו' הפנ"י אליבא דריו"ח והכי מסיק הפנ"י שם והכי קיי"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה יעו"ש וכיון שכן מה בכך דאח"כ יפסיד הבעל בשעת נתינה אבל שכר הסופר שהיא נותנת קודם הכתיבה או אחר הכתיבה קודם הנתינה כבר זכה בו הבעל מצד מה שקנתה אשה כו' ויש להוסיף עוד דהא מרא דשמעתין רבא דקאמר אי משום כו' ורבא ס"ל ביבמות דל"ו ובכמה דוכתי דהלכה כריו"ח לגבי ר"ל בר מתלת ולריו"ח יש לבעל פירות עד שעת נתינה וע"כ הקשה הפנ"י שפיר

ויותר נראה דאפי' לר"ל דס"ל דהבעל מפסיד משעת כתיבה מ"מ לפמש"כ הרשב"א בגיטין די"ח דהא דלר"ש משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות היינו אי נתגרשה אח"כ אבל אי לא נתגרשה לא מפסיד ואף אי נתגרשה לאחר איזה ימים אינו מפסיד יעו"ש א"כ אאפ"ל דיהא הגט בטל מטעם שאינו של בעל דהא הפסיד הפירות מטעם שנתן עיניו לגרשה דהא אי נימא דהגט בטל שוב זכה הבעל למפרע במה שקנתה האשה ואף דאי נימא מטעם זה דהגט קיים שוב לא הוי שלו וממילא ראוי לבטל הגט לפי הס"ד מ"מ אי נבטל שוב הוי הנייר שלו והדבר יתהפך כחומר חותם ולהכי א"א לבטל קנית הבעל מצד הגט דאי תבטל ממילא ל"ה גט והדר דינא דמה שקנתה אשה קנה בעלה ובכה"ג נראה סיוע לדברי הרשב"א הנ"ל מד' הירוש' מובא בתוס' גיטין דע"ז בד"ה מה בסוף דבריהם דפריך התם גגה וחצירה אינם משועבדים לאיש לאכילת פירות ומשני ריו"ח בשם ר' ינאי עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן יעו"ש וק"ל לפי' שי' הירושלמי דריו"ח ס"ל הא דתקנו זמן משום פירי כמבואר ברא"ש פ"ב דגיטין ולדידי' אין לבעל פירות משעת כתיבה כלר"ל אליבא דידן וכיון דאין לבעל פירות משעת כתיבה ממילא ל"ק הא חצירה משועבד לבעל לאכילת פירות דהא כבר אין לו פירות בשעת נתינה משום דמכתיבה ואילך כלתה זכותו בפירות ול"ל לריו"ח גופי' לשנויי בכותב דו"ד אין לי כו' אליבא דשי' הירושלמי, ויעוי' בפ"י ר"פ הזורק בתוד"ה בכותב לה שכתב דקיימי אליבא דריו"ח דס"ל דיש לבעל פירות עד נתינה אבל לר"ל הא אין לו פירות, [באמת תמהתי עליו מה שעמד בדברי התו' ולא על גוף קושית הגמ' דמה שקנתה אשה קנה בעלה דלר"ל לק"מ דכיון שמפסיד הפירות שוב לא הוי חצרו והוי חצרה ושפיר תוכל להתגרש בו] אבל זה לא יתכן ע"ד הירושלמי דהא לשי' הירושלמי ריו"ח ס"ל משום פירי ואפ"ה דחיק לשנויי באוקימתא דכתב לה דו"ד והא לריו"ח לשי' הירושלמי אין לבעל פירות משעת כתיבה ולמה לא תתגרש בחצירה אבל לפמש"כ יש לישב דאע"ג דאין לבעל פירות משעת כתיבה היינו אי מגרשה אח"כ כדין וכיון דע"ז גופא אנו דנין אם גט מעליא הוא כיון שלא הגיע לרשותה דחצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה מאי אמרת הא כבר אין לו פירות זהו אם יגיע גט לרשותה אבל אי לא יגיע לרשותה שוב הרי הבעל אוכל פירות והא ריו"ח לא ס"ל הא דגיטה וחצירה באין כאחד ממילא א"א לקיים הגט מפני שהבעל מפסיד הפירות מעיקרא דהא אם לא נתקיים ממילא לא יפסיד הבעל הפירות למפרע

ה) וע"ד משה"ק בשבועות דל"ו במשנה המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן פטור כו' זה הכלל כל המשלם על פי עצמו חייב ושאינו משלם ע"פ עצמו פטור והא לפי המבואר בב"ק דמ"ג דפליגי שם במודה ע"פ עצמו דאע"פ דאינו משלם כופר ול' סלעים של עבד משלם דמים וכ"פ הראב"ד בפ"י מהל' נזקי ממון ונראה דגם הרמב"ם לא פליג על זה בעבד וא"כ ניהו שאינו משלם ל' סלעים ע"פ עצמו מ"מ הא איכא דמים עכ"ד הנה המנחת חינוך תמה בזה והניח בצ"ע ולא ראה שכן הק' הירושלמי שבועות פ"ה הל' ו' ובכתובות פ"ג ומשני שהמית עבד מוכ"ש היינו שאינו שוה כלום, אולם הרמב"ם בפ"ח מהל' שבועות סתם דין משנתינו דהמית שורך את עבדי דפטור ולא הזכיר במוכ"ש ונראה דבכל גוני פטור וקשה דהא איכא דמים בעבד

ונראה עפמש"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' טו"נ הל' ב' וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה והרי הוא חייב לשלם כו' הר"ז נשבע היסת על הכל דשיטת הרמב"ם דכל תביעה הבאה מחמת קרקע דמי קרקע הרי הוא כקרקע ופטור משבועה והראב"ד שם כתב נראין הדברים שתבעוה למלאות החפירות אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון וכמו שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת ועי' בח"מ ובלח"מ שם ובש"ך חו"מ סי' צ"ה

ולפ"ז לשי' הרמב"ם דדמי קרקע פטור משבועה מכש"כ מקרבן שבועה ואף לפמש"כ הש"ך בסי' צ"ה דהראב"ד מפרש כונת הרמב"ם שטוענו למלאות החפירות אבל בדמי קרקע חייב י"ל דדוקא בשבועה שהוא בא על טענת התובע דתובע דמי קרקע אבל בקרבן שבועה דבא על הכפירה ולשכופר לו כופר בקרקע בכה"ג בודאי פטור ובאמת הא דאינו חייב שבועה וקרבן שבועה הם ענינים מיוחדים וילפינן מקראי גם בקרבן שבועה כמבואר בשבועות דל"ז ופליגי שם גם אליבא מאן דדריש ריבוי ומיעוט והא קרבן שבועה איכא אפילו היכא שאינו מחויב שבועה ורק דעל קרקע נתמעט וה"ה דמי קרקע [ודהתוס' בשבועות שם בד"ה מתניתין שכ' תימא דליתי' ממתניתין דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות צ"ע דמה בכך דאינו חייב שבועה על פי בי"ד דמ"מ אם נשבע חייב קרבן שבועה ועי' בתורת חיים שם] וכ"נ מדהתוס' כתובות דמ"ב בהפלת את שיני שהקשו דתיפ"ל דהא עבדים איתקש לקרקעות ולכאורה צ"ע דהא לפי תביעות העבד הוא משוחרר והוי מטלטלין ועי' בקצוה"ח שהרגיש בזה דהא מעוכב ג"ש לא הוי כקרקע דהא ילפינן מוהתנחלתם אותם לרשת אחוזה ומעוכב ג"ש שאין רשות רבו עליו ליתא בירושה יעוי"ש