אחיעזר חלק אבן העזר קנ

לא נימא דליהני מטעם זכי' וכמ"כ מקושית התוס' דהאיך אשה עושית שליח להפריש חלה לאחר שתלוש הקמח דהא איהי לא מצי עביד השתא להפריש מקמח ועדיין נימא דתוכל אח"ז להפריש חלה מהעיסה מטעם זכי' דהא גלי דעתו שרוצה בכך אע"כ דכונת הרא"ש הוא רק מטעם שליחות דהוי כמו שעשאו שליח בפירוש אבל מצד זכי' היכא דלא הוי זכי' גמורה ויש בזה צד חוב אע"פ דגילה דעתו אמרינן שמא חזר בו כמש"כ הירושלמי הרי שצווחת להתגרש שמא חזרה ואע"פ שנתרצה אח"כ מ"מ בעת הזכי' הא לא ידע השליח והוי כישל"מ זהו תו"ד הברית אברהם

ותמיהני שרצה להסב ד' הרא"ש ולהכניס בו כונה אחרת שהרי מפורש בדבריו להמעיין שמצד זכי' הוא ולא מטעם שליחות אלא דזכי' הוה מה"ת מטעם שליחות דכיון דגלה דעתו הוה זכות וזכין לאדם שלא בפניו ואם איתא דס"ל דדמי כמו שעשאו שליח לא הי' צריך הרא"ש לומר דזכין לאדם שלא בפניו אלא דהוי כמינוי לשליחות וכן מבואר בדברי הפוסקים דמצד זכי' הוא וזהו חידושו של הרא"ש ומה שתמה הברי"א מכל הני דאכתי י"ל בפשיטות דס"ל להרא"ש כמשכ"ל בד' התוס' בקדושין דכ"ג בד"ה מהו דאמירתו שאמר לו לך וקבל גיטי מיגרע גרע דכיון שאמר לו מתורת שליחות לא מהני זכי' וכה"ג כתב התוס' בגיטין דס"ו דאפילו לר"מ דס"ל דנמצא באשפה כשר מ"מ כשמצוה גרע ועי' בפנ"י שם ולהכי באמר לחברו קדש לי אשה פלונית במקום פלוני לפי ההו"א דלא סמכה דעתי' עלי' כיון דלא טרח ונתבטל השליחות ממילא לא מהני לקדשה בתורת זכי' כיון דירד המשלח לשליחות וכן צ"ל בנזיר די"ב דכיון דמינהו לשליח לא מהני זכי' וכמ"כ בקו' התוס' גבי חלה, ובלא"ה י"ל דמקדושין דנ"ט אין ראי' דגם לדעת הרא"ש דס"ל דע"י גילוי דעת הוה זכי' מ"מ הא גם בזכי' גמורה כבר נחלקו הפוסקים אם יכול למחות ויעוי' במחנ"א ה' זכי' סי' ו' ובקהלת יעקב להאלגאזי אות ז' שהאריך בזה אבל עכ"פ בזכות בגילוי דעת י"ל דיכול למחות וכ"ז שלא מיחה דיו וא"כ נפ"מ אי מקודשת ע"י השליח אי מהני מחאתו וכמ"כ י"ל בהך דנזיר י"ב דיש לה אחות ונתגרשה אין לחוש דליהני מתורת זכי' דעכ"פ יכול המשלח למחות ולומר שאינו רוצה במעשה השליח שזכה לו האחות שנתגרשה וממילא יכול לקדש אחותה הפנוי' עוד נראה ליישב בפשיטות דודאי נפ"מ בין שליחות לזכי' דבשליחות צריך שיבטל השליחות בפני עדים אבל בגילוי דעת סגי אם חזר בו אם גלה דעתו אח"כ שאין רצונו בזה וכמש"כ הברי"א דסגי בזה גם חזרה בלב א"כ נפ"מ מכל הני היכא שגילה דעתו אח"כ קודם מעשה מהשליח שחוזר מזה או שאומר שחזר בלב ובכה"ג איכא נפ"מ אם מקודשת מתורת שליחות לא נתבטל עי"ז השליחות כ"ז שלא ביטל השליחות כדין אבל אם אנו באים מתורת גילוי דעת סגי חזרתו ולהכי קאמר דאם קידשה במקום אחר אינה מקודשת וסגי חזרת המשלח בלב לפני מעשה השליח וכמ"כ בנזיר אבל כ"ז שאינו אומר שמוחה בזה או שחזר הרי מוקמינן בחזקתו עפ"י האומדנא מהגילוי דעת שלו ולא חיישינן שמא חזר כיון דבעצם לא הוי חוב אבל בגט דבעצם הוא חוב חיישינן שמא חזר ואף שנתרצה לבסוף הוי ישל"מ כיון דבלא הרצוי אנו מסופקים בכל שעה שחזר מגילוי דעת הראשון, ומהא דנזיר בפשיטות אין זה ראי' דדינא דהרא"ש הוא רק שגילה דעתו שרוצה באשה פלונית הוי זכות אבל בצא וקדש לי אשה סתם ובפרט אשה שהיתה אסורה לו אז בודאי לא היה גילוי דעת עליה ואין זה ענין להרא"ש ובודאי דהרא"ש מטעם זכי' אתי וכ"כ הרא"ש בעירובין ס"פ חלון בנותן מעה לחנוני דמחמת גילוי דעת מהני מטעם זכי' וכ"ה בשו"ע או"ח סי' שס"ט

י"ח) ולכאורה יש לסתור ולהוכיח דלא מהני גילוי דעת לגרשה אף במקום יבם דאיכא זכות מהא דמוכיח בכתובות דנ"ה דר"ש שזורי אזיל בתר אומדנא ומאי ראי' דילמא שאני הא דר"ש שזורי דלפי דגלה דעתו שרצונו לגרשה כותבים ונותנים גט לאשתו מצד זכות דזכין לאדם שלא בפניו ולכאורה יל"פ בזה הא דמשני בב"ב דקמ"ו שאני התם דאמר כתבו משום דכתבו הוי גילוי דעת לפיכך נותנים מטעם זכי' ורבנן דפליגי משום דס"ל דאין בכתבו גילוי דעת על נתינה ומדלא אמר כתבו ותנו ש"מ שאין רצונו לגרשה ור"ש שזורי ס"ל דמתוך שהוא בהול לא גמר למילתי' ובבריא שעלה לגג ונפל מן הגג דהוכיח סופו על תחלתו דבאותו שעה לא ידעינן דהוי זכות מ"מ כיון דהוכיח סופו על תחלתו דהמשלח נתכוין לגרשה אף דהשליח לא ידע לא איכפת לן כיון דאיגלאי מילתא שהי' זכות להמשלח באותו שעה והוי כידע המשלח [ועי' בטור סי' ק"מ בבעל שאמר התקבל בשי' הב"י שא"צ לידיעת השליח אלא כיון שרצונה להתגרש באותו שעה ע"פ ידיעת העדים שפיר זכה השליח וגם ד' הברית אברהם בשי' הב"ח דבעי ידיעת השליח דאי לא ידע הוי כישל"מ אין דבריו מוכרחים בשי' הב"ח רק היכא שאנו צריכים לניחותא דבעה"ב המשלח למפרע הוי ישל"מ אבל אם הבעה"ב המשלח ידע באותו שעה ונתרצה אע"פ שהשליח לא ידע הוי תרומה גם לאביי וכמש"כ הרמב"ן בחי' לגיטין דבתרומה מהני כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום אף שהשליח לא ידע מהני ג"כ והא דבב"מ דמוקמינן בשוי' שליח היינו לפי שהמשלח לא ידע באותו שעה] אולם בודאי פשט השמועה דהא דר"ש שזורי משום אומדנא הוא ולא משום זכות דהא דר"ש שזורי במסוכן הוא גם באופן דלא הוי זכות וכותבים ונותנים רק למי שאמר כתבו שמנאם לשלוחים ולא לאחרים וממילא גם בגונא דהוי זכות גמור מ"מ כיון דאיכא אומדנא שמנאם לשלוחים לא מהני זכי' כמש"כ התוס' בקידושין דכ"ג וכיון שמנאם לשלוחים לא יוכלו אחרים לגרשה ולפ"ז היכא שאנו מסתפקים שמא חשב בעצמו לגרשה משום דלא עלה על דעתו שלא יהי' בכוחו לגרשה ולא מנה לשליח על נתינה בזה שפיר י"ל כיון דאיכא גילוי דעת לגרשה ועצם הענין הוי זכות מהני כמש"כ הרא"ש לגבי קידושין אלא דגוף ד' הרא"ש אינו מבוררים להלכה ובשו"ע הובא בשם יש מי שאומר ויעוי' בח"ס שם דהוי ספק קידושין ובאבני מלואים סי' ל"ז מוכיח בשי' הרי"ף דלא ס"ל כהרא"ש וכ"ז לענין קידושין ולענין גט לא מצינו גילוי לזה בד' הראשונים ושיטת הברי"א דלא מהני דחיישינן שמא חזר אלא שאין דבריו מוכרחים כמש"כ מ"מ נראה דבמסוכן באופן שלא עלה על דעתו שיצטרך למנות שלוחים וכסבור הי' לגרש בעצמו מ"מ מהני גילוי דעת במסוכן דכמו דאיכא אומדנא דאע"פ שלא אמר תנו כאמר תנו דמי וכותבים ונותנים כמ"כ איכא אומדנא שלא חזר בינתים כיון דרצונו לפוטרה מיבום והסבה לא נתבטלה ואיכא גילוי דעת ואומדנא ודאית שלא חזר מרצונו ודמי לזכות גמור ולפיכך אף באופן שלא עלה על דעתו למנות שליח וכסבור הי' לגרש בעצמו מהני הגילוי דעת ואומדנא שלא חזר בינתים ויש בזה דין זכות גמור דקים לן שמתרצה, ואין בזה דבר מחודש למעשה רק להסביר הדין הסתום במשנתינו דמסוכן שאמר כתבו גט לאשתי דכותבים ונותנים וסתמוה הרמב"ם והטושו"ע דנראה דבכל אופן הוא אף באופן שלא עלה על דעתו למנות שלוחים כמשנ"ת באות ו' דיש להוסיף בזה משום דאיכא גילוי דעת ואומדנא שלא חזר מהגילוי דעתו לגרשה והוי כזכות גמור וכולהו איתניהו במסוכן. [ונפ"מ איכא בין הטעמים בנשתטה כמשכ"ל ונפ"מ ג"כ באם הוקל ממחלתו אם דהאומדנא שעשה שלוחים על נתינה לא נתבטל השליחות כל זמן שלא ביטל בפירוש אבל אם באים מצד זכות י"ל