אחיעזר חלק אבן העזר קמז

ובל"ז בנד"ד א"צ לכ"ז דלענין פסול דרבנן מבואר בשו"ע אה"ע סי' ק"נ וכל גט שאינו פסול אלא מדבריהם להנשא בו לא תנשא לכתחלה ואם נישאת לא תצא ויעוין בברית אברהם סי' צ"ט סק"ה דלגבי איסור יבמה לשוק לא קנסו אף בניסת במזיד ובנד"ד שניסת בשוגג ע"פ הכתב פטור שנשלח לה בודאי דלענין חשש דרבנן אין לחוש כלל ואם נישאת לא תצא

יג) וגדולה מזו נ"ל דאף הב"ש שמצדד להחמיר מודה בזה וגם לשי' הטור יש להקל בנד"ד דמה שמחמיר בנשתתק מתוך חליו עפ"י שי' רש"י והר"ן דמפרשים מי שנשתתק מתוך חולי מ"מ י"ל דדוקא היכא דליכא הוכחה שאח"כ וכיון שהכביד עליו חליו עד שנשתתק הרי הוא בספק מטורף. והנה התוס' כתבו בר"פ מי שאחזו בגט שכ"מ אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתים אפילו נתפקח לבסוף אינו מועיל אפילו לר"ל דהא לא סמי' בידו ופעמים ששכ"מ אינו בדעתו ומספ"ל אי חשבינן לי' כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה וכישן דמי עכ"ל וספיקת התוס' דאף דחזינן שאינו שפוי בדעתו מ"מ כיון דנתפקח לבסוף ודרך שיהי' דעתו חוזרת עליו אין זה אלא כישן או דילמא דהוי שוטה ואח"כ נתפקח והוי כעתים שוטה ועתים חלים וכ"כ הבית אפרים אה"ע סי' קי"א והסב גם דעת הב"י לכונה זו יעוי"ש

ונראה הא דמספ"ל לר"י היינו באופן דחזינן שאינו בדעתו אי חשיב זה שוטה כיון דנתפקח אח"כ אבל אם לא בדקוהו להשכ"מ בשעת כתיבה ואח"כ לנתינה חזינן שהוא שפוי בדעתו בזה מודה הר"י דמוקמינן לי' בחזקתו שהי' שפוי והוכיח סופו על תחלתו דניהו דשכ"מ צריך בדיקה ואין חזקת שפוי בדעת מועלת לפי שהיא חזקה העשוי' להשתנות דזה דרך שמתקלקל דעתו כמש"כ ופעמים ששכ"מ אינו בדעתו ואיתרע לחזקה דמעיקרא אבל חזקה דהשתא הא לא איתרע וכיון דחזינן דהשכ"מ הוא שפוי בדעתו בשעת נתינה הרי שהמחלה לא הסבה שינוי וקלקול במוח א"כ כמו שהוא עכשיו בריא אמרינן שגם מקודם הי' בריא דהא חזקה דהשתא היכא שאין חזקה דמעיקרא מנגדת אזלינן בתרה ומכש"כ דאיכא ג"כ חזקה דמעיקרא אלא דהוי חזקה העשוי' להשתנות בודאי דאזלינן בתר חזקה דהשתא ולא חיישינן שמא הי' מטורף בשעת כתיבה וספק הר"י אינו אלא היכא דחזינן בודאי שאינו בדעתו אי מועיל מה שנתפקח לבסוף אבל לא נבדק בשעת כתיבה ואח"כ ראינו שהוא שפוי נותנים אותו גט גם לכתחלה ולדברי הרא"ש בסדר הגט כפי מש"כ הב"י נפ"מ ג"כ לענין דיעבד

ובזה אפשר לפרש ג"כ מ"ש התוס' אור"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתים אפילו נתפקח לבסוף אינו מועיל ותמה הב"י בזה דמאי איכפת לן אם נתקלקל בין כתיבה לנתינה כיון דבעת הנתינה הי' שפוי ולפמש"כ אפ"ל דכונתם בזה אם לא נבדק בכתיבה דבדיעבד כשר לשי' התוס' דמ"מ אם נתקלקל בין כתיבה לנתינה דבזה איכא חזקה דהשתא שהי' מטורף מקודם וחזקה דמעיקרא עשוי' להשתנות בזה גם בדיעבד יש להחמיר ואפילו אם נתפקח אח"כ בשעת נתינה לא מהני דהא מ"מ חזקה דהשתא דבין כתיבה לנתינה מוכיח שהי' מטורף גם מקודם, ויחודש בזה דאם השכ"מ לא נבדק בכתיבה ונתינה דכשר בדיעבד לשי' התוס' כמש"כ הב"י מ"מ ז"א רק שלא נבדק כלל והשכ"מ מת ומוקמינן לי' בחזקת שפוי דמקודם דדעתו צילותא כל זמן שלא ידעינן שהי' מטורף אבל אם אחר הנתינה ראינו שהוא מטורף ואיכא חזקה דהשתא וחזקה דמעיקרא היא עשוי' להשתנות דין זה לא ראיתי מבורר ולכאורה הדבר תלוי בדין חזקה דאיתרע וחזקה דהשתא באה"ע סי' ל"ז דקידשה אביה בבוקר וקידשה עצמה בערב ונמצאת בוגרת דחיישינן לקדושי שניהם וביו"ד סי' פ"א מכשירים הגבינות בבהמה שנמצאת טריפה ויעוין בשעה"מ בה' אישות שהאריך בזה ואכ"מ אבל עכ"פ הכא דחזקה דהשתא מסייע לחזקה דמעיקרא דאיתרע בזה בודאי לכו"ע שאין לחוש

ולפ"ז גם בנשתתק מחמת חולי שלא נבדק בבדיקה כדין ולדעת הפוסקים להחמיר אף בדיעבד משום דכל זמן שלא נבדק הוי ספק מטורף דכיון שנשתתק יצא מכלל הרוב חולים שהם שפוים בדעת איתרע חזקתו והוי ספק מטורף מ"מ היינו באופן שלא נבדק אח"כ אם הי' שפוי בדעת אבל אם אח"כ נבדק והחל לדבר בזה י"ל דהוי חזקה דהשתא שהוא שפוי בדעת ומסייע להחזקה דמעיקרא שלא נפגע המוח ומה שנשתתק הוא חולשא בעלמא ובבריא שנשתתק ואח"כ החל לדבר אין לומר דהוי הוכחה שהי' שפוי בדעת גם מקודם לפי שנתרפא ואין משעת הרפוי ראי' על קודם אבל בשכ"מ שנשתתק שהחולי מתגבר אח"כ ואפ"ה החל לדבר והוא שפוי בדעת בודאי חזקה דהשתא מסייע לחזקה דמעיקרא שהוא שפוי בדעת דהא הסבה של החולי לא נשתנה ומ"מ הוא שפוי בדעת ויש לו חזקה דהשתא שנתגברה חליו ומ"מ דעתו לא נשתבש ובודאי גם בשעה שנשתתק הי' שפוי בדעת אלא חלישות בעלמא בכלי המבטא שלא הי' יכול לדבר אבל לא נתהוה שום קלקול במוח וחזקה דמעיקרא ודהשתא מסייע שהי' שפוי בדעת בינתים ורק היכא דליכא חזקה דהשתא אמרינן דבטלה חזקה דמעיקרא אחרי שיצא מרוב בנ"א המדברים ונשתתק ומספקינן לי' בשוטה אבל היכא דאיכא חזקה דהשתא מוקמינן לי' בחזקת שפוי כנ"ל

ואף דשי' רש"י והרשב"א והרי"ף דאין חילוק בין נשתתק מחמת חולי או בבוריו דלא כהירושלמי, היינו דגם בנשתתק מחמת חולי י"ל דמחמת חולי אחזו רוח השגעון ומספקינן לי' בספק שוטה וצריך בדיקה ג"פ אבל אם מדבר אח"כ בזה י"ל דחלוק בריא מחולה דבריא המדבר הרי נתרפא ול"ש חזקה דהשתא כמו דאין מחזקינן ממקום למקום מכש"כ היכא דבטלה הסבה ואיך נחזיק משעה שמדבר שחזר לבריאותו על שעת השתיקה אבל בנשתתק מחמת חולי דהסבה לא נתבטלה שהרי תקפה עליו מחלתו ביותר ומ"מ הוא מדבר ושפוי בדעת ושייך חזקה דהשתא על דעתו שהי' שפוי גם מקודם ורק חלישות ותונבא בעלמא הוא דנקיט לי' בכלי המבטא והדבור מחלישות הגוף אבל המוח לא נפגע

ולפ"ז לא מיבעי לדידן על נשתתק אחרי שיאמר כתבו דלשי' הרמב"ם אאמד"ר דיש להקל גם לדברי הב"ש אלא דגם לשי' הטור דהספק נוגע באיסור תורה מ"מ י"ל דבכה"ג גם הטור מודה דלא חיישינן בספק שוטה משום חזקה דהשתא, ובגוף הדבר שדייקו משי' רש"י דס"ל דמתניתין דנשתתק מתוך חולי מיירי דלא כהירוש' אין הכרח לזה דרש"י פי' נשתתק לא אאחזו קורדייקוס קאי אלא מחמת חולי וכונתו דהוה אמינא דאדלעיל קאי אם מחמת יין אחזו קורדייקוס אם גם נשתתק מחמת היין אז בודקין אותו קמ"ל דלאו אשותה יין קאי אלא בריא שנשתתק מחמת פגע חולי שפגעו בו שנשתתק פתאום ואין אנו יודעים את החולי הזה הפגיע גם מחו ושכלו ע"כ בודקין אותו ואין כונתו של רש"י שנשתתק בתוך חולי אלא מתוך חולי כלומר מחמת חולי שפגע בו ולא מחמת יין כדרישא וזה פשוט

יד) הרי נתבאר דמצד ספק אם הי' שפוי בדעת בנד"ד יש להקל בפשיטות אם נדון שמינה שליח על הנתינה באמירת כתבו אלא אף אם הוא מצד ספק איסור