אחיעזר חלק אבן העזר קמג

לאשתי ואח"כ נבעת כו' ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הר"ז פסול דדוקא בכתבו ותנו דינא הכי אבל בכתבו גרידא בטל מה"ת לפי שלא ניתן לגרושין ול"ה לשמה. ובזה י"ל ג"כ משה"ק הכ"מ שם דבגמ' משמע דהיכא דל"ה סמי' בידו גם ר"ל מודה דכשוטה מדמינן לה וכיון שכן אפילו לר"ל אין מעשה שוטה כלום וא"כ הו"ל להרמב"ם לפרש דהיכא דל"ה סמי' בידי' הגט בטל מה"ת ולפמ"ש אפ"ל דמאי דמחלק הש"ס לר"ל בין סמי' בידו או לא סמי' בידו צריך באור דמאי נפ"מ כיון דר"ל ס"ל דעל ידי המינוי נתפס השליחות דאל"כ גם בסמי' בידי' אין מעשה המשלח כלום באותה שעה וע"כ דאזלינן בתר המינוי א"כ גם בלא סמי' בידו מאי נפ"מ כיון דנתפס המינוי והשליח עומד במקום המשלח

אולם נראה דהנ"מ בזה היכא שממנה השליח על כתיבה גרידא דל"ה לשמה לפי שאינו ראוי לגרושין לא ע"י המשלח ולא ע"י השליח ופסול מה"ת ורק בסמי' בידו כיון דבידו לרפאות חשוב לשמה וניתן לגרושין ע"י המשלח ולא דמי ליבמתו דהוי ג"כ בידו מ"מ ל"ה לשמה לשי' הרמב"ם ביבמות נ"ב דאפשר דשאני מחוסר מעשה ביבמתו דאיכא דעת אחרת אבל הכא בידו הוא לרפואה שא"צ לדעת אחרת ודמי לישן דחשוב ג"כ לשמה כיון דבידו לרפאותו] א"כ חילוק הש"ס בין סמי' בידי' אי לא סמי' בידו הוא רק במינה השליח על כתיבה גרידא וכמבואר בלשון המשנה אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס ואמר אל תכתבו אין בדבריו כלום דלא הוזכר רק מכתיבה [ואף דר"ל אמר כותבים ונותנים גט משום דה"ה על הנתינה אבל מאי דמחלק משוטה היינו דבשוטה אין כותבים דלאו סמי' בידו הוא רק על כתיבה המבואר במשנה] דבלא סמיא בידו הוי כתיבה שלא לשמה שלא ניתן לגרושין אבל במינה שליח על הנתינה ג"כ דבזה אין לומר דהוי שלא לשמה שלא ניתן לגרושין דהא ביד השליח לגרשה לר"ל ממילא דאין נפ"מ כלל בין סמיא בידו או לא סמי' בידו, ולפ"ז הרמב"ם שכתב הדין בפ"ב מה' גירושין אמר כתבו ותנו ואח"כ נבעת לא חילק בין סמי' בידו אי לא סמי' בידו דכיון דכתבו ותנו הוי כתיבה לשמה א"כ גם בלא סמי' בידו הגט כשר מה"ת, ובזה י"ל קושי' התוס' שם דאמאי פריך לריו"ח לר"ל נמי תקשה כיון דלא הוי סמי' בידו ובזה א"ש דגבי שחט שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו הרי אלו יכתבו ויתנו כדין מסוכן דר"ש שזורי היא דכותבים ונותנים ובמינה שליח על נתינה וניתן לגרושין ע"י השליח לר"ל א"כ גם בלא סמי' בידו הוי כתיבה לשמה ור"ל מודה בלא סמי' בידו רק בשליח על כתיבה לבד

אולם אם יש מקום לומר כן לחדש בדברי הרמב"ם דבשליחות על כתיבה גרידא היכא שנשתטה המשלח דפסול מה"ת, אבל מסתימת דברי הפוסקים ומדבריהם אינו מבואר כן אלא דלד' הרמב"ם בכל אנפי כשר מה"ת ונראה דמ"ש התורת גיטין והב"א דזה חשוב כתיבה שלא לשמה ומדמי להא דיבמות האומר לאשה לכשאכניסנה אגרשנה דהוי שלא לשמה אין הדמיון עולה יפה דשאני התם שאיננה אשתו ולא הוי ציווי מפי הבעל ול"ש אישות לגירושין כל זמן שלא כנסה אבל בנשתטה דשייך בגוה גרושין אלא שאין לו דעת לגרשה או בהשלשת גט בנשתטית שפקפקו הפנ"י והמגיה למל"מ וה"נ יש להעיר מצד שלא לשמה דהחסרון הוא שאין לה יד לקבל את הגט בודאי חשוב לשמה דרק פומייהו הוא דכאיב להו שאין להם דעת לגרש או להתגרש וזה פשוט, אלא דלפ"ז הד"ק בטעם הטור דס"ל הגט בטל מה"ת בכתיבה ומהיכ"ת יתבטל לשי' הפוסקים שא"צ שליחות בכתיבה ולומר דס"ל להטור דזה הוי כתיבה שלא לשמה אינו מובן באיזה סברא פליגי הטור והרמב"ם, ודוחק לומר דלשי' הטור ניהו שא"צ שליחות בכתיבה מ"מ כיון דבעינן שיהי' ציווי מפי הבעל משום דאל"כ הוי כתיבה שלא לשמה כיון שנשתטה בטל הציווי ובעינן שיהי' הציווי משום לשמה ולשי' הרמב"ם דנתפס השליחות ממילא דלא נתבטל הציווי כיון דהשליח במקום הבעל אבל זה דוחק דהא ציווי אין זה ענין של שליחות דנימא שנתבטל הדבר וכיון דציוה הבעל בעת שהי' שפוי בדעת במה נתבטל הציווי ע"י מה שנשתטה

וראיתי בס' תורת גיטין שכ' לדון עפמ"ש התוס' בדף ס"ו בד"ה הא דאפילו לר"מ דס"ל דמצאו באשפה כשר מ"מ היכא שמצוה גרע וה"נ אף דכתיבה א"צ שליחות אבל כל שמצוה גרע ובעי בו דין שליחות אבל באמת אין ראי' מדהתו"ס דהתוס' כתבו כן לר"מ דס"ל אפילו מצאו באשפה כשר ולא בעי כלל כתיבה לשמה וממילא דלא בעי ציווי משום לשמה ולהכי כשמצוהו גרע ובעינן בו דין שליחות אבל לדידן דבעינן כתיבה לשמה וכל זמן שלא שמע מפי הבעל לא הוי כתיבה לשמה וא"כ אין שום ראי' מציווי על כתיבה דכונתו בתורת שליחות דהא הציווי הוא מצד עצם הדין דכתיבה לשמה ומהכ"ת נאמר דמקפיד שיהי' בתורת שליחות ע"כ הי' נראה לצדד דלשי' הפוסקים שא"צ שליחות בכתיבה גם הטור מודה דמה"ת כשר ובזה היו מדוקדקים ד' הטור שכ' הי' בריא בשעה שצוה לכותבו ואח"כ אחזו החולי אין כותבין אותו בעודו בחליו ואם כתבוהו ונתנוהו אינו כלום עכ"ל דלכתחילה גם בעת הכתיבה צריך שיהי' שפוי בדעת ואם לא כן פסול מטעם הגזרה שלא יאמרו שוטה מגרש כדברי הרמב"ם ובדיעבד שלא יהי' כלום שהגט בטל מה"ת כתב ואם כתבוהו ונתנוהו דרק אם הנתינה הי' ג"כ בעת שהי' מטורף הגט בטל מה"ת ולא מיבעי לדעת הפוסקים שא"צ שליחות בכתיבה דמה"ת הגט כשר אלא אף לדעת הפוסקים דס"ל שצריך שליחות בכתיבה מ"מ למשכ"ל לצדד די"ל דגם לד' הטור נתפסה שליחות ע"י מינוי אלא דבעינן שיהי' בעת חלות הגרושין בר דעת משום דעצם הכריתות א"א להעשות ע"י אחר והוא ענין שבגופו אבל הכתיבה שאין זה עצם הכריתות ורק מכשיר הוא שאפשר להעשות ע"י אחר ובזה י"ל גם לד' הטור דנתפס השליחות על כתיבה, ויש מקום עוד לחדש דבטעמים אלו פליגי הירושלמי והבבלי דבדברי הירושלמי מבואר דמדמה פלוגתא דר"י ור"ל בדין זרק לה גט ואמר לא יהי' גט עד למחר לאחזו קורדייקוס וס"ל ע"כ דהטעם דר"ל לפי' גי' הירושלמי דאין כותבין ונותנין הוא משום דבעת חלות הגרושין בעינן שיהי' שפוי בדעת דעצם הכריתות לא נמסר ע"י אחר ואף דהנתינה היה כראוי והשליחות נתפס על עצם מעשה הנתינה אבל פעולת הגרושין א"א להעשות ע"י אחר ומה"ט ס"ל להירושלמי דהגט בטל מה"ת מדמדמה לה לנתחרש או נשתטה דנדחית חטאתו דמדאורייתא הוא ומה"ט לא מחלק ג"כ הירושלמי בין סמי' בידו או לא הוי סמי' בידו לר"ל כיון דס"ל דהשליחות נתפס והשליח במקום בעל קאי ומה לי אם המשלח סמי' בידו או לא הא השליח במקומו עומד אבל הבבלי ס"ל דאין אנו חוששין לזמן חלות הגרושין ולא הביא הדין דזרק לה גט ואמר לא יהי' גט עד למחר ואחזו קורדייקוס ומדמה גט לשארי קנינים דכל שראוי הוא לחול מעכשיו אין אנו חוששין על שעת חלות הקנין אם לא יהי' אז בר קנין וכ"כ הרשב"א בגיטין ר"פ מי שאחזו מעת שאני בעולם דבעת חלות הגט אינו שפוי בדעת ואי"ר לגרש מ"מ להבבלי הוי גט וחולק על הירושלמי ובנשתטה מה שאין כותבין ונותנין הוא רק משום דהמשלח לא מצי עביד אותו דבר בשעת חלות המעשה וע"כ ס"ל דבסמי' בידו חשיב מצי עביד ע"י הסמי' וגם לא נתבאר בפירוש בבבלי דהגט בטל מה"ת והא דמצינו בנזיר ובכמה דוכתי כל היכא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי הוא רק על שעת מינוי השליחות וזהו שיטת הרמב"ם דמה"ת