אחיעזר חלק אבן העזר קמ

והוא יתן לה ונהי דכונתו ודאי הי' לו לכתוב לשם גרושין לגרשה דהוכיח סופו על תחלתו מ"מ ע"ז לא הוכיח סופו דשמא כונתו הי' שתתגרש על ידו דוקא ולמה תלינן לקולא דהשמיט מחמת בהלה כיון ששהה זמן כתיבה ונתינה אלא ש"מ שאין קפידא בדבר עכ"ל וכן כפל הדברים ביתר ביאור ובשנוי קצת בסי' צ"ג א"כ ודאי מה שאמר שמקבל ק"ס על הגט רצ"ל שיכתבו ויתנו הם יותר מכתבו דמסוכן דאיכא לפרש שאמר כתבו ותנו לידי דאע"ג דודאי אומדנא דמוכח הוא שלא אמר כתבו לצחק כ"א לגרש מ"מ שמא הי' מצפה שיחי' עד שיכתבוהו ויתנו לידו ולא עשאן שליח ליתן דהא ע"כ הי' מצפה שיחי' עד שיכתבוהו ויתנו שאם ימות מקודם אין גט לאחר מיתה אלא ע"כ הי' מצפה א"כ מה לי שיתנו הם או שיתן הוא וכי יש שהות יותר בנתינתו מנתינתן ואפילו אם נתרץ בדוחק מ"מ הא דאמרינן התם בבריא שאמר כתבו ואח"כ עלה כו' ופירש"י שכתבו ונתנו קודם הנפילה וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' גרושין א"כ נהי דהוכיח סופו על תחלתו שכונתו לגרשה מ"מ מאן לימא לן שעשאן שלוחין דילמא ליתנו לידו דאין לדחות כיון שידע שכתבו ונתנו והי' יכול למחות שהרי אח"כ נפל ולא מיחה א"כ הוכיח סופו עליו שהם יתנו חדא דמאן לימא לן שידע שהרי הרמב"ם ורש"י לא הזכירו דמיירי שידע אי לא ידע כו' והכלל הוא דמסתמא כיון שהוא בסכנה וחפץ לגרש את אשתו לא איכפת לי' שתתגרש באיזה אופן שיהי' עכ"ל

והנה רב גדול אחד העירני מדברי הבה"ג שכ' בה' גיטין גברא דאמר לבי דינא כתבו גט לאשתי וחד מן הנך סהדי סופר הוא כותבים ונותנים ואע"ג דלא אמר להם תנו אבל חוץ לב"ד כו' ודבר גדול חידש הבה"ג דבב"ד אף בבריא בכתבו לחוד כותבים ונותנים ונראה דטעמו משום דאין אדם משטה בב"ד ולא כיון לצחוק ולהשטאה מבואר בדבריו דאף דליכא אומדנא מ"מ כיון שלא נתכוין לצחוק כותבים ונותנים ויפה העיר, ואם שבגוף חידוש הבה"ג לחלק בין ב"ד בין חוץ לב"ד לא אישתמיט חד מן הפוסקים להביא דעתו אבל עכ"פ מדבריו יש להוכיח ולהביא ראי' לדברי תשו' פנ"י הו"ל דנהי דס"ל להבה"ג דבב"ד לא נתכון לצחוק דאין אדם משטה בב"ד מ"מ נהי דנתכוין לגרשה שמא כיון שיתנו הגט לידו דהא בריא אינו בהול ויש לו פנאי לגרש בעצמו ומנ"ל שעשה שליח להסופר אע"כ דסברתו דדוקא היכא דשייך טעם דרצה לצחק בה חיישינן שכונתו שיתנו לידו אבל היכא דנתכוין לגרשה אין שום קפידא בדבר ובודאי כתבו ותנו קאמר דבכתבו איכא גלוי דעת שיתנו להם כמשנ"ת

ו) וראיתי ברש"י חולין דף ל"ט שפירש הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ולא אמר כתבו ותנו והלך לו רצה לשחק בה שלא תפציר בו לתת גט לפוטרה מיבם אם ימות והפליגה בדברים ואין אלו נעשים שלוחים לגרש דהא לא אמר תנו כו' עכ"ל נראה בכונתו שהרגיש בזה דלמאי איצטריך לטעם דרצה לצחק בה תיפ"ל דכיון שלא עשאם שלוחים לגרשה א"כ מהכ"ת יגרשוה ומאי דקאמר כתבו היינו כתבו ותנו לידי וע"כ פירש"י שאמר כתבו והלך לו ופירוש משנתינו לפי"ז כלפי מה ששנה מתחלה היוצא בקולר והמפרש לים והיוצא בשיירא במקום סכנה דכותבים ונותנים אשמעינן מתניתין דהבריא שהלך למקום אחר בלי סכנה ואמר כתבו דבזה אאפ"ל כתבו ותנו לידי דהא הלך מיד ואיננו עוד ובזה הו"א דלמאי אמר כתבו אם לא ע"מ שיתנו הגט לידה קמ"ל משנתינו דרצה לצחק בה ופירש"י דכונתו לצחק היינו שהפליגה בדברים שלא תפציר בו לתת גט לפוטרה מיבם אמר כתבו אבל באמת אין כונתו שיתנו הם וא"ש מאי דדייק משנתינו רצה לצחק בה היינו אף באופן שאאל"פ בכונתו שיתנו לידו מ"מ אין נותנין, ולפי"ז לכאורה נסתר היסוד שכ' לדייק ממשנתינו דדוקא משום דרצה לצחק בה אבל בשכ"מ שאינו משטה ע"כ גם בכתיבה איכא גלוי דעת על נתינה דרק היכא שאין לנו לחוש שמא כיון שיתנו לידו ובזה איכא גלוי דעת שיתנו הם אבל היכא שיש לנו להסתפק שמא כיון שיתנו לידו א"כ נהי דכונתו לגרשה אבל שיתנו לידו קאמר ולא שיגרשו הם ובזה יש מקום לומר שגם חידוש דין דבה"ג בבריא בב"ד היינו באופן שהלך לו כמו שפירש"י וע"כ שלא כיון שיתנו לידו וכיון דבב"ד אינו משטה בודאי כיון שיגרשנה ונפ"מ לפ"ז גם במסוכן לר"ש שזורי היכא שיש מקום להסתפק שכיון שיתנו לידו דנהי דאיכא אומדנא שכונתו לגרשה אבל שמא באופן שיתנו לידו קאמר

מ"מ י"ל דאין סתירה מדברי רש"י דרש"י פי' כן רק לפי ההו"א בחולין שם דלא מחלק משום דאמר כתבו וס"ל דמדין הוכיח סופו על תחלתו קא אתי עלה וע"כ משום אומדנא גרידא קא אתי עלה ואין באמירת כתבו שום הוכחה וגלוי דעת על נתינה ע"י שלוחים ולפ"ז קשה למ"ל למשנתינו לטעם דרצה לצחק בה הא בלא"ה לא הוי גט שלא עשאו שליח על הנתינה וע"כ פירש"י שהלך לו ואאל"פ שכיון שיתנו לידו אבל לפי המסקנא דשאני התם דאמר כתבו לאו משום אומדנא גרידא ורק שיש בלשון הזה גלוי דעת על נתינה ורק בבריא שלא אסיק למילתי' אומרים שכיון לצחק אבל בשכ"מ המכוין לגרש הרי גלי דעתי' שיגרשו הם וע"כ לא פירש"י בשאר דוכתי רק בחולין שם לפי ההו"א, אבל לפי המסקנא הא סתמא תני המסוכן ומשמע בכל אופן אף שיש בידו לגרש בעצמו וכן בבריא שעלה לגג וכמש"כ בתשו' פני יהושע דכל שכונתו לגרשה אין שום קפידא בדבר ובודאי בכתבו גלי דעתו שיתנו הם ורק בבריא לפי שרצה לצחק ולא גמר בלבו לגרשה ולאו דוקא משום דרצה להפליגה בדברים שהפצירה בו לתת גט לפוטרה מיבם דהא בבריא שיש לו בנים ג"כ דינא הכי דהיכא שאמר כתבו והלך ואיננו דאין נותנים גט לאשתו אלא דבבריא שלא סיים ואמר תנו וע"כ לא גמר בלבו שיגרשו הם]

וכן נראה להוכיח מגוף הדין דמסוכן דיש בכלל כתבו גילוי דעת על נתינה ולא מצד אומדנא גרידא דהא מבואר בגיטין דף ע"ב אר"ה גיטו כמתנתו דאם עמד חוזר ורבה ורבא אומרים דאם עמד אינו חוזר משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה אבל בעצם הסברא מודים דדעת השכ"מ לגרש רק באופן שאם יעמוד מחליו יתבטל הגט ולפי"ז קשה במסוכן נהי דאיכא אומדנא שרוצה לגרשה כדי שלא תפול ליבם אבל הא בודאי כונתו לגרשה רק בתנאי אם ימות וא"כ איך כותבים ונותנים בלי שום תנאי והו"ל ליתן הגט בתנאי שאם ימות כיון דקיי"ל דבלא תנאי אם עמד אינו חוזר והא אין כאן אומדנא רק בגט על תנאי ובשו"ת שם ארי' הרגיש מזה ואף די"ל דבכה"ג אם נותן השליח בלי תנאי ג"כ לכו"ע אם עמד חוזר כיון דעיקר הוא משום אומדנא אע"פ דלא אמר תנו והא דעת השכ"מ הי' לפוטרה מיבם לגרשה על תנאי מ"מ מסתימת הפוסקים נראה דאין חילוק בזה, אבל למשנ"ת דיש בכלל כתבו גילוי דעת על נתינה וכמו שהי' מפרש כתבו ותנו ומדלא התנה שיתנו על תנאי מסתמא רצונו שיתנו בלא תנאי וע"כ כותבים ונותנים גט לאשתו בלי שום תנאי משא"כ אם נימא דאין בכתבו שום גלוי דעת על נתינה ורק מצד אומדנא גרידא מהכ"ת יתנו בלי תנאי ורב ששת בב"ב דף קמ"ו דאמר מאן תנא דאזיל בתר אומדנא ר"ש שזורי וכן הש"ס דכתובות דף נ"ה ולא משום כתבו צ"ל דס"ל כרב הונא דגיטו כמתנתו דאם עמד חוזר וא"כ אף אי כותבים ונותנים גט לאשתו בלי שום תנאי אם עמד חוזר או דצ"ל דבאמת במסוכן כותבים ונותנים גט על