אחיעזר חלק אבן העזר קלט

ויעוי' בב"י סי' ו' ובהגהות מהרלב"ח וט"ז אה"ע שם ולפמש"כ י"ל דהלכה כר"נ בב"ב דקמ"ו והטעם משום דנתינה בכלל כתיבה וע"כ הכריע דבין שיצא קול שנתנו הגט ובין שיצא הקול שכתבו הרי נתינה בכלל כתיבה ותצא, וכ"נ לפרש בזה שי' הרמב"ם בפ"ב מה' גרושין עפ"י גירסא שלנו דספק אם הרוח הפילו ואם מעצמו נפל הר"ז גט כ"ז שלא נודע שהרוח הפילו דכיון דנתינה בכלל כתיבה ורק בבריא אנו אומרים שכיון לצחק ולא גמר בלבו לגרשה ולהכי כ"ז דליכא אומדנא ודאית שכיון לצחוק אין לבטל מעשה הגרושין כיון שאמר כתבו ובהאיבעי דירושלמי י"ל כמש"כ הנוב"י קמא אה"ע סי' נ"ד יעו"ש], ולפי"ז י"ל ג"כ בניד"ד במשיב על שאלת השואל דכיון דנתינה בכלל כתיבה ומסתמא כתבו הרי עשה שליח על נתינה ורק בבריא אומרים שכיון לצחק אבל בשכ"מ שאינו משטה בשעת מיתה וכיון לגרושין לגרשה מיד אין נפ"מ בין אומר מעצמו או משיב כיון דלא מכח אומדנא גרידא קא אתינן עלה אלא שהרי עשה שליח על הנתינה באמירת כתבו מאחר שלא כיון לצחק

ד) אולם אם כי יש פנים לפרש כן דהא דאמר שאני התם דהא אמר כתבו משום דנתינה בכלל כתיבה אבל מפירושם של הראשונים אינו מבואר כן יעוין בפי' רשב"ם ב"ב קמ"ו וברש"י חולין דף ל"ט אלא משום דבאמירת כתבו איכא גילוי דעת דע"מ ליתן את הגט קאמר ולא משום דנתינה בכלל כתיבה וגם יש לחלק בלשון דאיכא דקרי לנתינה כתיבה פלוני כתב הגט היינו דנתן הגט דאל"כ למאי נפ"מ אי כתב הגט או לא וע"כ בלשון בנ"א שאומרים פלוני כתב הגט לאשתו היינו שגירש את אשתו אבל לכתחלה שאמר כתבו את הגט דצריך מינוי וציווי לכתיבת הגט מהכ"ת שנאמר דכונתו בזה לנתינת הגט, אולם גם לפי פירושם דכתבו גילוי דעת הוא ע"מ ליתן יש לצדד דעכ"פ עדיפא משארי אומדנות וכמו דמחלק בב"ב שם שא"ה דאמר כתבו ואין ראי' מזה על אומדנא גרידא והבאור לפי"ז דשאני גילוי דעת וכמש"כ התוס' בקדושין ובכמה דוכתי וה"נ במה שאמר כתבו הרי גלה דעתו על הנתינה שרוצה שיתנו הגט ורק לפי שהוא בהול לא אסיק למילתי' וגם בבריא הוי גלוי דעת על נתינה אלא דמדלא גמר לדבורו ולא אמר תנו הוי הוכחה שכיון לצחק וכן בחולין דף ל"ט דמחלק שאני התם דהא אמר כתבו ואע"פ דלא הוכיח סופו על תחלתו מ"מ כיון שאמר כתבו הוי קצת הוכחה כמו שפירש"י וע"כ מטעם דהוי גלוי דעת על הנתינה דאל"כ מאי מועיל מה שאמר כתבו על הנתינה אלא משום דכתבו ע"מ ליתן קאמר ורק שלא גמר לומר תנו א"כ הוי הוכחה שכיון לצחק וע"כ אמרינן שהוכיח סופו על תחלתו שלא כיון לצחוק, ואף שהש"ס בכתובות דף נ"ה קאמר דשמעינן לר"נ דאזיל בתר אומדנא דאמר הלכה כר"ש שזורי מבואר דטעמא דר"ש שזורי משום אומדנא גרידא [ומצאתי בפנ"י שתמה בזה וההפלאה כתב בזה דבר מחודד דבמזכה במקום יבום אפשר דכתבו לא ע"מ ליתן קאמר רק דלהכי אמר כתבו משום עדים בחתומיו זכין לה ודבריו תמוהים דהא בעדיו בחז"ל בעינן שיהי' מטי לידה ואיזה תועלת יהי' כתיבת הגט וחתימת העדים דגם על היבם לא תהי' נאסרת ודברי ההפלאה נפלאו ממני] צ"ל דהש"ס דכתובות קאי לרב ששת דס"ל להוכיח מר"ש שזורי על אומדנא גרידא בב"ב שם וע"כ דס"ל דאין בכתבו גלוי דעת על נתינה [או דס"ל שאין לחלק בין גלוי דעת ואומדנא גרידא דסוף סוף ע"י גלוי דעת גרידא לא הי' מועיל במקום דליכא אומדנא] אבל לפי מאי דקיי"ל כר"נ וכדמוכח מחולין דף ל"ט וכדקיי"ל להלכה דבריא שאמר כתבו גט לאשתי ונפל מן הגג דהוי גט בודאי אע"ג דהוכיח סופו על תחלתו א"א ספיקא דדינא משום דשאני התם דאמר כתבו כדמסיק הש"ס וע"כ כר"נ דכתבו הוי גלוי דעת על נתינה ולפ"ז גם בשכ"מ שאמר כתבו כיון שאינו מכוין לצחק בכל אופן בין במתעורר מעצמו או משיב הרי עכ"פ גלה דעתו שיתנו הם ועשאם שלוחים ע"ז מה"ט אתי שפיר ג"כ שי' הרמב"ם דכ"ז שלא נודע שהרוח הפילו הוי גט דכיון שאמר כתבו הוי גלוי דעת על הנתינה וכ"ז שאין הוכחה ברורה שכונתו לצחק סגי גילוי דעת דכתבו והוי גט

ונפ"מ בין אם נאמר דמטעם אומדנא גרידא במסוכן ובין גלוי דעת בכתבו על נתינה בבריא שנשתתק ואמר כתבו דלרב ששת דס"ל דמטעם אומדנא קא אתי עלה ולפ"ז בבריא הא ליכא אומדנא כלל ומהכ"ת יעשו שלוחים לגרשה אבל לר"נ דס"ל דבכתבו איכא גילוי דעת על נתינה ורק בבריא אנו אומרים שכיון לצחק משום דלא גמר ולא פירש בבירור ולא סיים תנו א"כ בנשתתק דאישתקיל מילולי' ולא יכול לגמור ולומר תני ושוב הדר דינא דכתבו סגי דהא גלי דעתו שיתנו את הגט וזה נראה שי' הרמב"ם בפ"ב מה' גרושין שפסק בנשתתק והרכין בראשו על כתיבה דמהני דאפילו אם נשתתק דין בריא לו מ"מ בהרכנה על כתיבה איכא גלוי על נתינה אבל בכותב בכתב ידו מצריך למימר תנו משום דהו"ל לסיים וכמש"כ באות א' משום דהרמב"ם פסק כר"נ וכמשנ"ת, ובזה י"ל ג"כ משה"ק בשו"ת שם ארי' והוכיח דמתניתין דמי שנשתתק וא"ל נכתוב גט לאשתך הרי אלו יכתבו ויתנו דלאו דוקא נכתוב שאלו אותו אלא גם על הנתינה שאלו אותו מדף י"ג ע"ב מתקיף לה ר"א מאן לימא לן דמתני' כר"ש שזורי היא דילמא רבנן היא והא קשי' סתמא אסתמא דמתניתין דמי שנשתתק ע"כ סתמא כר"ש שזורי אתיא ולפמש"כ י"ל דרב אשי ס"ל כר"נ דכתבו איכא גילוי דעת על נתינה ובבריא דלא סיים למילתי' אומרים שכיון לצחק אבל בנשתתק הגלוי דעת במקומו עומד ולפי"ז גם רבנן מודים בזה דרק במסוכן פליגי משום דלא ס"ל סברת ר"ש שזורי דמתוך שהוא בהול לא אסיק למילתי' ואם רצונו שיגרשו הם הו"ל לסיים שיתנו הגט וע"כ דאין רצונו לגרשה גם במסוכן אבל בעיקר הדבר דבכתבו איכא גלוי דעת על נתינה לא פליגי וע"כ בבריא שנשתתק מודים דסגי בהרכנה על כתיבה כאמור

ה) הרי נתבאר דבכתבו הוי גלוי דעת על נתינה כ"ז שלא כיון לצחק ובודאי צ"ל דהגלוי דעת על הנתינה הוא ע"י השלוחים דאל"כ הדרא קושי' למ"ל למשנתינו לטעם דרצה לצחק בה תיפ"ל שרצונו בעצמו לתת הגט וע"כ צ"ל דכל שכונתו לגרשה אין קפידא בדבר ורצונו שיגרשו הם ומצאתי בתשו' פנ"י לבעל המג"ש ז"ל ולפי שאינו מצוי כ"כ הנני להעתיק את הדברים וז"ל בסי' פ"ב בחאה"ע ודברינו אלו מסלקים החששא הראשונה מה שחששנו שמא לא כיון אלא שיתן בעצמו דוקא כיון דל"א תנו כונתו, שיתנו לידו ולא ליתנו לה וכדתנן בהדיא הבריא שאמר כתבו רצה לצחק בה אלא אי חזינן בדעתו דגמר בלבו לגרשה לא בעינן תנו וה"ט דקולר ומסוכן דלא בעינן תנו שהדבר ידוע שלא נתכוין זה אלא לכתוב וליתן לה וכמש"כ הרמב"ם בפ"ב בהדיא וכן אם הוכיח סופו על תחלתו אפילו בבריא לא בעינן תנו שהרי אנו רואים שרוצה לכתוב גט כו' ואע"ג דרש"י נשמר מקושי' זו שכתב בגיטין ובחולין דמפני שהי' בהול לא הספיק לגמור את דבריו וא"כ י"ל דשאני התם כיון שהי' בהול ודאי אין כונתו כ"א ליתנו לה דהא אין פנאי לדבר שיתן לה היא דהא יוצא בקולר וכן אינך אפשר שתטרוף השעה מיד משא"כ הכא דיש פנאי לדבר אדרבא מוכח הוא ליתן לידו מדלא אמר תנו לה מ"מ בבריא שכ' הרמב"ם שהפיל א"ע אחר שכתבו ונתנו לה א"כ הי' פנאי שיכול ליתן לה שמא כונתו הי' שיתנו לו