אחיעזר חלק אבן העזר יד

בקידושין דע"ז בכהן שבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה דחדא ביאה לא מחלקינן לומר דבגמ"ב הוי חללה, וכ"כ השי"מ בכתובות ד"ל גבי בעולה לכה"ג דלא מחלקינן לומר דהוי חללה, אך יש לחלק דלהוסיף איסור בגמ"ב לומר שנתחללה אפשר דחדא ביאה לא מחלקינן אבל לאחר מה שהותרה לא מצאנו סברא זו דסוף סוף נפקעת הזיקה משנאסרה בהעראה ואין בה איסור דיבמה לשוק, ועוד דלפי"ז לא משכח"ל איסור דלא תהי' אשת המת החוצה רק בפעם אחת דמשזינתה פ"א שוב פקע זיקה ומותרת להנשא ואף די"ל בדוחק דמיירי ע"י טעות ובכה"ג דלא הוי סוטה מדאורייתא הולד ממזר דלא נפקע זיקה, מ"מ לא אישתמיט למימר הכי דרק ע"י טעות ושוגג הוי ממזר לרע"ק ביבמה לשוק ובמזיד לא משכחת לה

עוד ק"ל מיבמות דצ"ב א"ל ר' יוחנן לאו משנתינו היא דתנן האומר לאשה כו' לאחר שיחלוץ לך יבמך אינה מקודשת א"ל ר"ל כו' מתניתין רע"ק היא דאמר אין קידושין תופסין בחיי"ל, וקשה אי נימא דע"י ביאת יבמה לשוק יש לה דין סוטה א"כ תפקע זיקתה ולפי"ז לרע"ק דמסיק בסוטה לדידי' שו"י שזינתה אסורה כא"א אי תתקדש בביאה מצד הדין ראוי שיחולו הקידושין בגמ"ב (כדין קידושי ביאה דכל המקדש דעתו אגמר ביאה) והא בהעראה נאסרה ופקע זיקתה ובגמ"ב לא הוי יבמה לשוק רק סוטה לבועל דתפסי בה קידושין, וא"כ לפי"ז אמאי הוי דשלב"ע לרע"ק הא בידו לקדשה בביאה וכל היכא דהוי בידו לא הוי דשלב"ע, והכא במקום קידושי כסף בידו לקדשה בביאה ועל ידי ריצוי שניהם בידם להפקיע הזיקה, ואף דהוי באיסור מ"מ הא מבואר דלמ"ד קידושין תופסין ביבמה לשוק לא הוי דשלב"ע אע"ג דהא דבידו לקדשה מעכשיו הוא באיסור, ולשי' התוס' יבמות דמ"ט אי ללאו הוא דאתי ולקי נמי אקידושין ומ"מ ל"ה דשלב"ע [ועי' ברש"י אי לאו דדלאי כו' דהו"א משום דאסור לקדשה הוי דשלב"ע] וא"כ הא בידם להפקיע הזיקה באיסור על ידי קידושי ביאה, ואפ"ל דאע"פ שמתרצים שניהם לקידושין מ"מ אין זה בידו בדבר התלוי בידה ג"כ ודמי להא דאמרינן בקידושין דס"ב נהי דבידו לגרשה אין בידו לקדשה ולא מהני הריצוי של עכשיו והריטב"א מפרש משום דהא מחוסר מעשה גדול ועי' באבני מלואים סי' מ"ג, ועוד נראה דהא דבידו לא הוי דשלב"ע היינו שבידו לעשות על מה שמתנה כמו במחוברים לכשיתלשו דבידו לתלוש וכן בידו לשחררה על הקידושין אחר השיחרור וכן ביבמות דנ"ב ביבמתו, אבל בזה שמתנה לאחר שיחלוץ לך יבמך כיון דאין הקידושין תופסין עכשיו ואין בידו שתחלוץ אע"פ שבידם להסיר הזיקה באופן אחר חשוב לאחר שתחלוץ דשלבל"ע, [ועי' באס"ז כתובות דנ"ט בידו לפדות אבל אשה אין בידה להתגרש מה שהביא בשם הרמב"ן דאפילו לרב הונא דס"ל דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה לא מיחייל לה מהשתא אע"פ שיש בידה מצד אחר כיון שלא התנה על זה והוא ממש כסברא זו, ויעוי"ש שנראה שנחלקו הראשונים בזה אם חשוב בידו בכה"ג] אולם גוף הדין שתוכל יבמה לשוק להתקדש בגמר ביאה הוא דבר מחודש ותמוה

וסבור היתי לומר דשו"י שזינתה אע"פ שנאסרת ליבם מכל מקום אין בה טומאה כעריות, דדוקא סוטה לבעל דחמירא ומסתעף מאיסור א"א החמור תלה בה הכתוב טומאה והקשה לעריות, משא"כ בשו"י שזינתה דבא מכח איסור לאו דיבמה לשוק אין בה טומאה כעריות, אבל זה אינו שהרי אין מקרא מיוחד על איסור שו"י שזינתה דנימא שזה מין איסור אחר, ורק שנכלל בדין א"א שזינתה, ואיך נחלק ונאמר דאיסור א"א שזינתה יש כאן אבל טומאה אין כאן דהיכן מצינו איסור סוטה בלא טומאה, ועוד דא"כ איך אפשר שתיאסר שו"י ע"י קינוי וסתירה דהוא מצד דעשאה הכתוב כודאי בספק טומאה והא כיון שאין בה טומאה תהי' ככל הספיקות שאינן אלא מדבריהם

ומזה סייעתא לשיטת הראב"ד דסוגיות חלוקות הן ולפי הסוגיא דסוטה ד"ה גם סוטה ודאית אסורה רק ביבום אבל מחליצה לא מיפטרה כמו דלא נפקא מבעלה בלא גט, ולהכי א"ש בשו"י שזינתה דלא נפקע הזיקה ואתי כמאן דס"ל דלרע"ק הוי ממזר מיבמה לשוק כסוגיא דסוטה ומיושב בזה קושית התוס' ביבמות די"ד בד"ה פשיטא שכתבו תימא דלא מסיק אדעתיה דאתי לאפוקי מדרע"ק, ולפי מה שנתבאר חידוש גדול חידש המתרץ דלרע"ק הוי ממזר מיבמה לשוק ולא אמרינן דמהעראה פקע הזיקה לפי דהוי סוטה וס"ל להמקשה כרב ומשני דלרע"ק הוי ממזר מחיי"ל דיבמה לשוק ככל חיי"ל דלא פקע הזיקה, וגם הא דס"ל להש"ס ביבמות דצ"ב דהוי דשלבל"ע ולא ס"ל דבידו לקדשה בביאה ולהפקיע הזיקה ס"ל ג"כ כסוגיא דסוטה דצריכה חליצה ולא נפקע הזיקה, וביותר י"ל דהא ר' יוחנן הוא דמייתי סייעתא ממשנתינו דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק ור' יוחנן לטעמי' בירושלמי יבמות פ"י ובסוטה פ"א דצרת סוטה אסורה משום ריח ערוה כמ"ש לעיל באות ח' וס"ל דסוטה אינו פטורה מחליצה ורק ביבום אסורה שפיר מייתי סייעתא, ור"ל דחי לה ג"כ לטעמי' דריו"ח דאתי כרע"ק וא"ש

ולשיטת התוס' והרא"ש והרמב"ם דס"ל דבסוטה ודאית אין פלוגתא כלל ויקשה מיבמות די"ד הא דלרע"ק יש ממזר מיבמה לשוק, ונראה לישב שיטתם והסבר דבריהם באופן אחר, דהא דסוטה פטורה מן החליצה הוא משום דמצינו קרא דרב גידל בחיי"ל דתפסי בה קידושין וקרא דאם לא יחפוץ כל שאי"ע ליבום אינה עולה לחליצה, והנה סוטה לא דמי לחייבי לאוין דלית בהו טומאה וסוטה טומאה כתיב בה כעריות, ואין ראי' מקרא. דרב גידל לסוטה ודאית משום חומר הטומאה, גם מקרא דלא יחפוץ דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה דמיירי בחיי"כ דלא תפסי בה קידושין אין ראי' לסוטה, דנהי דטומאה כתיב בה כעריות אבל סוף סוף לא דמי דהא תפסי בה קידושין, ונמצא לפי"ז דסוטה אינה נכללת לא בדרשא דרב גידל ולא בקרא דאם לא יחפוץ, איך נדיין דינה לחליצה דהא ליבום גם ספק סוטה אסורה מקרא דלאחר ולא ליבם אבל חליצה הא מדרשא דקרא אין הכרע לא לכאן ולא לכאן, ונראה כיון שאינה מתיבמת מה"ת וממילא אם בא עליה היבם לא קנאה כמו באלמנה לכה"ג מן הנישואין מדאורייתא ליבום לא רמיא, והנה באלמנה לכה"ג נסתפק המל"מ אם בא עלי' היבם אי חייב משום אשת אח דכיון דמדאורייתא לא חזיא ליבום איסור אשת אח במקומה עומדת, ובאמת כבר הכריעו האחרונים יעוין בשעה"מ ובא"מ סי' קע"ג בהגה"ה דכיון דאיתרבי לחליצה מדרב גידל בע"כ דאיסור אשת אח נפקע דבערוה לא בעי חליצה, וכ"ז באלמנה מן הנשואין דגלי רחמנא דבעי חליצה, אבל באיסור סוטה דאינה מתיבמת מה"ת בודאי חייב עליה היבם משום אשת אח דהא קרא דיבמתו ליכא בסוטה דטומאה כתיב בה כעריות ממילא הדר דינא דהיבם חייב עליה משום אשת אח ממילא הוי ערוה ליבם כאשת אח שלא הי' בעולמו או כאילונית דאתמעטא מאשר תלד שאינה צריכה חליצה כאשת אח שיש לה בנים ופוטרת צרתה

ולפי"ז הא דסוטה פטורה מן החליצה אף דקרא שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה בחיי"כ דלא תפסי בה קידושין קא מיירי מ"מ כיון שאי"ע ליבום מצד קרא דלאחר ולא ליבם ומקרא דיבמתו לא איתרבי לפי דטומאה כתיב בה כעריות וממילא דהיבם חייב משום אשת אח, והדר דינא דהוי כערוה דאשת אח ופטורה מן החליצה ופוטרת צרתה,