אחיעזר חלק אבן העזר קלח

המשיב על שאלת הרב המסדר כפי הנהוג בגיטין שהמגרש בעצמו נותן הגט היכא שמסדרים הגט בפניו ולא העלה השכ"מ בדעתו מתחלה לעשות שליח על הנתינה והדברים שדבר הם דברי הרב המסדר מלה במלה שלא כיון המסדר ג"כ רק לכתיבה וקסבר לגרש בעצמו א"כ נהי שנתכוין לגרושין אבל הא בדעתו הי' לגרש בעצמו ובפרט כיון דהספק בהאומדנא הוי דברים שבלב בודאי כמש"כ הרא"ש בפ' מי שמת וכמו שביאר הקצוה"ח בסי' ר"נ

ב) והנה במתניתין בגיטין דף ס"ו הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לצחק בה יש לדקדק ולהסתפק בכונת הלשון דרצה לצחק בה אם הכונה דלפי"ז גם כתיבה לא הוי דכיון דכונתו רק דרך שחוק ול"ה כתיבה לשמה דאלו על נתינה כיון שלא מינה אותם לשלוחים נהי דכונתו לגרשה אבל הא לא נעשו שלוחים לגרשה וקסבר לגרש בעצמו או ע"י שלוחים שימנו אח"כ אלא דהפירוש דרצה לצחק בה דגם כתיבה ל"ה או דהפירוש לצחק בה היינו שלא גמר בלבו על נתינת הגט על ידם ורק שיהי' הגט מוכן לפניו אבל לא ליתן על ידם וראיתי בפי' רגמ"ה חולין דף ל"ט וז"ל רצה לצחק בה כלומר ואין כותבין שאינו עושה אלא שחוק עכ"ל מבואר בפירושו דגם כתיבה ל"ה דודאי דינא קאמר ולא עצה טובה שלא יהי' מוקדם דהא ראוי לגרש על ידי שליח להולכה כמבואר באה"ע סי' קכ"ז ס"ה וצ"ל דס"ל לרגמ"ה דכיון שאינו אלא דרך שחוק לא הוי כתיבה עפ"י ציווי הבעל דהא הענין מוכיח שאין כונתו אלא להשטות

אולם חידוש פירושו הוא נגד כל הפוסקים כמבואר ברמב"ם ובטוש"ע סי' קמ"א סעי' ט"ז דהאומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבים אלמא דכותבים והוי כתיבה לשמה ולא עוד דאם נימא דגם כתיבה לא הוי א"כ בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל כו' דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו יקשה דאיך מהני הוכיח סופו על תחלתו דהא מ"מ בשעת כתיבה ל"ה לשמה וכמש"כ התוס' בגיטין דף כ"ד באיזה שארצה אגרש דל"א ברירה דמ"מ בשעת כתיבה ל"ה לשמה ולא נתברר באותה שעה אבל אי נימא דכתיבה מעליתא הוי א"ש אף דהנתינה לאו כלום הי' באותה שעה דהא בריא שאמר כתבו רצה לצחק בה מ"מ הא נתינה לא בעי לשמה וכמבואר בגיטין דף פ"ו נהי דכתיבה לשמה בעי נתינה לשמה לא בעי [והכי קיי"ל דלא כר' ירמי' דהא פסקינן כהך משנה דגיטין וקיי"ל כר"א דעדי מסירה כרתי וע"כ כאביי דאתי' אפילו לר"א דס"ל ע"מ כרתי וכ"כ התה"ד סי' רל"ג עיי"ש] ולר' ירמיה דס"ל אליבא דר"א דבעי מסירה לשמה צ"ל דמתניתין דבריא שעלה לגג ונפל אתי' ג"כ דלא כר"א דהא לר"א לא הוי נתינה לשמה דהא בשעת נתינה לא הי' מועיל כלום דהא בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לצחק בה, ומאי דלא דייק ר' ירמי' ממשנתינו דאתי דלא כר"א י"ל דממתניתין אין הכרח דאפשר דהא דכותבים ונותנים היינו לאחר שעלה לגג ונפל וכמבואר בתוספתא פ"ד הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין כ"ז שיש בו נשמה והובא בכ"מ בפ"ב מה' גרושין וכן צ"ל לפי' רבינו גרשום, אבל הרמב"ם שם הי"ג כתב הבריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כו' הר"ז גט כשר מבואר דהכתיבה והנתינה היו מתחלה וכן פירש"י בחולין דף ל"ט ונפל ומת וכבר כתבו ונתנו העדים גט לאשתו ודייקו מלשון ונפל ומת דמשמע מיד וע"כ דהכתיבה והנתינה היו מתחלה א"כ נהי דנתינה לא בעי לשמה כדקיי"ל אבל הא כתיבה בעי לשמה והא נכתב לצחוק בעלמא וע"כ דכתיבה מעליותא הוי גם בבריא ואפ"ל דבהוכיח סופו על תחלתו כיון דהבעל יודע שכונתו לגרשה חשוב לשמה ואע"פ שהשליח אינו יודע באותו שעה וחושב שכונת המגרש לצחוק מ"מ הוי לשמה כיון דנכתב בציווי הבעל (ועי' בטור סי' ק"מ ובב"ח שם ובשו"ת ברית אברהם סי' קי"ז דהיכא דהשליח לא ידע הוי כיאוש שלא מדעת יעו"ש] וכ"ז היכא דהוכיח סופו על תחלתו אבל אם באמת לא נתכוין ליתן הגט מיד בשעת כתיבה ואח"כ נמלך לגרשה לא הוי כתיבה, וראיתי בס' תפארת יעקב חי' גיטין שחידש דבריא שאמר כתבו שלא מתוך קטטה אינו ראוי אותו גט לגרש וגם כתיבה לא הוי אולם זהו נגד ד' הראשונים והפוסקים שסתמו בזה ואולי גם כונת רגמ"ה שאין כותבים היינו על מנת ליתן שאין זה אלא מעשה שחוק אבל מ"מ כתיבה מיהו הוי והפירוש רצה לצחק בה הוא רק שלא גמר בלבו על נתינה

אלא דלפי"ז תמוה למ"ל למשנתינו לטעם דרצה לצחק בה תיפוק לי' כיון שלא עשאו שליח על נתינה ומהכ"ת יהי' ביד השליח לגרש כיון שלא נעשה שליח לכך ומצאתי שכבר הרגיש בזה הגאון רע"א בתוספותיו למשניות באות ע"א יעו"ש בדברי הרב המעתיק דאפשר דמי שאמר כתבו גומר בלבו שיתנו הגט רק לפי שרצה לצחק בה להכי אומרים שצריך שליח על הנתינה יעו"ש, ויותר נראה לבאר הא דאיצטריך לטעם דרצה לצחק בה על הנתינה עפ"י המבואר בגיטין דף פ"א דאיכא דקרי לנתינה כתיבה וע"כ לולא הטעם דרצה לצחק בה הו"א דנתינה בכלל כתיבה ועכ"פ מדי ספק לא יצא וכדקאמר שם תצא וצריכה בדיקה ולהכי קאמר דרצה לצחק בה דאלו הי' מתכוין לנתינה גמורה הי' מפרש תנו וכיון שאינו מפרש מסתמא לא גמר בלבו שיתנו הגט, ולפי"ז י"ל בהא דר"ש שזורי דמסוכן שאמר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבים ונותנים היינו לפי שנתינה בכלל כתיבה והרי מינה שליח על נתינה באמירת כתבו ורק בבריא אומרים שכיון לצחק בה אבל בשכ"מ שאין אדם משטה בשעת מיתה וכמש"כ הר"ן בגיטין ורש"י כתובות נ"ה ממילא אומרים שנתינה בכלל כתיבה

ג) ויש לעשות סמוכין לזה מדהגמ' ב"ב דף קמ"ו מאן תנא דאזיל בתר אומדנא רב ששת אמר ר"ש שזורי היא ור"נ מ"ט לא מוקים לה כר"ש שזורי שאני התם דאמר כתבו י"ל דבזה פליגי רב ששת ס"ל דר"ש שזורי במסוכן משום אומדנא דמוכח קא אתי עלה דכונתו לגרש ורק מתוך שהוא בהול לא הי' יכול לגמור ולומר תנו אבל אין נתינה בכלל כתיבה ורק מצד אומדנא קא אתי ומוכיח שפיר דר"ש שזורי ס"ל דאזיל בתר אומדנא אבל ר"נ ס"ל דנתינה בכלל כתיבה ורק בבריא לא מהני מצד שרצה לשחק בה וכיון שלא פירש לאמר תנו להכי לא מכוין על נתינה אבל בשכ"מ שאינו משטה בשעת מיתה הרי אמירת כתבו גרידא סגי על נתינה ואין ראי' מזה דאזיל בתר אומדנא, וכן יש לפרש בזה דברי הגמ' חולין דף ל"ט שאני התם דהא אמר כתבו דהא לכאורה על נתינה אין שום הוכחה כלל דע"ז אמרינן שרצה לצחק בה וא"כ הא אנו צריכים לדון מכח הוכיח סופו על תחלתו ולמש"כ א"ש דהא מתחלה אמר כתבו ותנו קאמר אלא דבבריא אמרינן מדלא סיים ומפרש תנו בבירור רצה לצחק בה וע"כ הוכיח סופו על תחלתו אין כאן כלל אלא דסופו הוי בירור על תחלתו דאח"כ נתברר דתנו קאמר ולדינא דקיי"ל כמתניתין דבריא שאמר כתבו ועלה לגג ונפל דהר"ז גט אע"ג דהוכיח סופו על תחלתו א"א ספיקא דדינא וע"כ משום דאמר כתבו ונתינה בכלל כתיבה

ובזה י"ל דברי הרמב"ם בפי"ז מה' איסו"ב שהשמיט החילוק שאמרו בגיטין ד' פ"א אי קרי לנתינה כתיבה וסתם הדין דבכל גווני תצא וכבר תמה ע"ז הר"ן