אחיעזר חלק אבן העזר קלג

דציפתא וכ' הרשב"א דהא דשלח רב אחא בר איקא לאו משום עובדא דציפתא אלא משום שתיקה דלאחר מ"מ וכגון דשדי זוזי בחיקה ולבסוף אמר לה התקדשי ואשתיקה דליכא משום דשמואל עכ"ל, הרי מבואר דגם בזרק לה שלא מדעתה או אשתיקא לבסוף ולא שדיתינהו דהדרינן לדינא דשתיקה לאחר מ"מ וגם ח חילוקו של הבית מאיר בין שתיקה לאחר מ"מ שעכ"פ עשתה מעשה הקבלה ובין זרק לה הקדושין שלא עשתה מעשה כלל מה לי אם עשתה מעשה הקבלה מקודם או לא דהא המעשה הקודמת לא הועילה לקדושין כלל כעובדא דציפתא שלא ידעה כלל מהנך זוזי דציירו בה והציפתא בעצמה לא היתה שו"פ פ זהו תכן דבריו והסב גם ד' הרמ"ה לכונה אחרת, ולדעתי שאין לזוז מדברי רבותינו בזה ומה שהביא לסתור ד' הרמ"ה מד' הרשב"א והריטב"א כבר קדמוהו המקנה בקו"א בסי' כ"ח וכ' דכונת הרשב"א בודאי כעובדא דציפתא באופן דשדיך מתחילה ונתרצתה לקדושין וכן הביא המקנה ראי' מדהגמ' קדושין די"א פשטה ידה וקבלה לא קאמינא כי קא אמינא דקידשה בלילה ולא משני כי קא אמינא בזרקה אלמא דבזרקה כל זמן שלא אמרה אין שתיקה לאו כלום הוא כמש"כ הרמ"ה [וע"ע בס' עצי ארזים סי' כ"ח], ומש"כ דמדברי הטור נראה דרק בפקדון כתב דינו של הרמ"ה דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא כן נראה מד' הטור אבל מד' השו"ע בסי' ל' שקבע ד' הרמ"ה בכל קדושין דעלמא אף שלא בתורת פקדון מבואר דאין חילוק בזה ויעוי' בתשו' חוט המשולש בסי' א' להגאון מוהר"ח מוואלאזין ז"ל שהאריך בכל זה באות ה' ו' ז' וכתב שגדול אדונינו הבית יוסף ורב כוחו לסמוך על מה שקבע בשו"ע דינו של הרמ"ה בכל קדושין דעלמא יעו"ש שקבע מסמרות להלכה כהרמ"ה ועיקר סברת הרמ"ה דבעינן שיהי' קבלה מתחלה והוכחה שנתרצית לקדושין כמו בעובדא דציפתא שעכ"פ נתרצתה לקדושין אלא שלא הי' שוה פרוטה, והמגיה בגליון הגר"א בסי' מ"ב סק"ה מחלק דאף שלקח ידה בחזקה היינו פשיטות ידה אבל מה שסגרה אח"כ ידה להחזיק הקדושין הוי מעשה ובזה מחלק מנידון הרמ"ה שזרק לתוך חיקה שאין שום מעשה מצידה ולפ"ז בנ"ד שלקח ידה בחזקה ולא הרפה את ידה עד שגמר הקדושין ואין שום מעשה מצדה דמי גם לפי חילוק זה לנידון הרמ"ה

ד) עוד נראה בנ"ד עפמש"כ התוס' והרא"ש בריש קדושין בתנהו ע"ג סלע דאפילו זרקו לתוך חיקה ושתקה מאחר שכבר גילתה דעתה שאין רצונה להתקדש לו מבואר מדבריהם דהיכי דגילתה דעתה בפירוש שאין רצונה להתקדש לא חיישינן משום שתיקה שלאח"כ וא"כ היכא דאחז ידה בחזקה ואינו מניחה להשמיט את ידה ונראה שהיא משתמטת והוי גילוי דעת מצדה שאין רצונה להתקדש לו בזה לכו"ע אין לחוש משום שתיקה שלאחרי כן אלא דבזה יש לדקדק בהגב"ע אם השתדלה להשמיט את ידה מ"מ נראה כיון דאחז ידה בחזקה עד גמר הקדושין הרי הרגיש ברצונה להשמיט ושמתנגדת להתרצות להקדושין, עוד נראה לדון היכא דאיכא אומדנות שאין רצונה להתקדש דאעפ"י דבקדושין לא אזלינן בתר אומדנא כמבואר בסי' מ"ב היינו בקדושין ודאין ששניהם אומרים שרוצים אבל בשתיקה לאחר מתן מעות דהוי דברים שבלב אלא דהוי אומדנא מדלא השליכה מיד בזה היכא דאיכא אומדנא להיפוך שלא נתרצית אזלינן ג"כ בתר אומדנא ויעוי' בשו"ת חוט המשולש סי' א' אות י"א וכמש"ל בסי' כ"ד

העולה מזה לדינא שאין כאן בית מיחוש כלל בנ"ד משום הקדושין כמשנ"ת כיון שהשליכה אפילו לאחר כ"ד כמש"כ הקהלת יעקב וגם דלא מצינו דבעינן שיעור תוכ"ד בשתיקה לאחר מתן מעות ובשו"ת ראשי בשמים כתב ג"כ דבסי' מ"ב השיעור כדי שתתחולל דעתה) ובפרט בנ"ד דאיכא הוכחה מתחלה דדמי לאמירת כתבו, וגם אם נימא שאין הוכחה ממה שאחז ידה בחזקה שהיא מתנגדת לזה מ"מ י"ל דהחילוק בדהגמ' שא"ה דאמר כתבו היינו דמתחלה ראוי להסתפק אם כונתו להנתינה משא"כ בשחט ואח"כ חושב עלי' שאין בשעת שחיטה מקום להסתפק ולפ"ז באחז ידה בחזקה שבאותו שעה ראוי להסתפק בודאי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וכמש"כ הגה"מ לדון משום הוכיח סופה על תחלתה, ועוד דהעיקר לדינא כד' הרמ"ה וכמש"כ הגאון מוהר"ח להכריע כותי' וגם היכא דשדיך כתב בסוף התשובה לדון דלא דמי שדיך דהש"ס לשדיך דידן דלפי מנהגינו לא נתרצית מעולם אלא לבוא בברית הנשואין בקידושין וחופה ולא להתקדש בקידושין גרידא בלא נשואין ול"ש לומר שבדעתה הראשונה עומדת יעו"ש, ובנ"ד אין זה ענין שדיך ג"כ כיון שכבר התקשרה עם אחר ובשו"ת עין יצחק ח"ר להגרי"א סי' נ"ה מתיר ג"כ בכה"ג מצד ס"ס יעו"ש וכה"ג כתב ג"כ בשו"ת צ"צ החדש ובפרט שכבר הורה זקן הגר"ח מוולאזין להקל ע"כ נראה להקל בזה בלי שום פקפוק גם לכתחלה

ה) ומשה"ק בשם חכם אחד בהמקדש את האשה לאחר שאתגייר מקודשת לר"מ דס"ל א"מ דשלבל"ע אף אם נתאכלו המעות היינו משום דצריכה להחזיר כסף הקידושין הרי הפקעת הלואתו מותר ולא נתחייבה כלל להשיב. הנה לא מיבעי א"נ דבפקדון ל"ש הפקעת הלואתו וא"כ אי אסור להשתמש במעות לפמש"כ התוס' בב"מ דמ"ג ול"ש הפקעת הלואתו בפקדון ועי' בתומים סוס"י ע"ב ס"ק נ"ז ובסוס"י פ"ו אך בלא"ה כבר הכריעו האחרונים דבהפקעת הלואתו היינו שצריך להפקיע אבל כל זמן שלא הפקיע יש חיוב עליו והדבר מוכרח דאל"כ איך משכח"ל קנין כסף לנכרי מישראל לפ"מ דאמרינן בב"ק ד"ע וכיון דאי תבע לן קמן בדין ל"א לי' זיל שלים לא נתחייב בחליפין וא"כ יסוד הקנין היא ההתחייבות א"כ כיון דהפקעת הלואתו מותר ולא נתחייב כלל הישראל להחזיר את הכסף א"כ אין כאן קנין כלל וגם א"נ דגזל עכו"ם מותר מ"מ איכא קנין כסף וכדאמר בבכורות די"ג דלמ"ד גזל נכרי מותר איצטריך עמיתך לדיני קנינים. אע"כ דגם זה חיוב מקרי כל זמן שלא גזלו ולא הפקיע את הלואתו ופשוט דלפ"ז אם נתגייר אח"כ שחייב להחזיר לו דהא לא נפקע הלואתו. ובזה אמרתי מכבר לתרץ קושית האו"ת בסי' צ"ה ס"ק א' דלמ"ל קרא למעט שומר על נכסי עכו"ם משבועה תיפ"ל דהא הפקעת הלואתו מותר, דנפ"מ לכשנתגייר דכיון דנתמעט מדין שמירה בשעת נתינה היה בפטור כמבואר בב"ק דק"ו, ובזה יש לתרץ ג"כ משה"ק הפנ"י דלמ"ל קרא באבידת נכרי למ"ד גזל נכרי מותר דנפ"מ ג"כ לכשנתגייר ובמק"א הבאתי ראי' לזה ג"כ מש"ס דפסחים ד"ה כלפי ליא, והא י"ל דנכרי שכבשתו וליכא חילול השם וממילא דאין חיוב אחריות דהא הפקעת הלואתו מותר ולהכי בדין הוא שלא יעבור בב"י משא"כ בנכרי שלא כבשתו ואיכא חיוב אחריות משום חה"ש ולהכי עובר בב"י אלא ע"כ דמה שבידו להפקיע את הלואתו אינו מפקיע חיוב אחריות דאע"פ דהפקעת הלואתו מותר מ"מ יש לו עליו חיוב אחריות, והנני דו"ש באהבה.