אחיעזר חלק אבן העזר קלב

עולות יעו"ש, ולפי דבריו גם מקדיש בע"מ במחשבה לא מהני לפי שהוא בעבירה ואינו נראה דכיון דעיקר דין הקדש, ישנו במחשבה אולם בודאי הדין דין אמת דבתמורה לא מהני במחשבה דהא לא גילתה תורה רק בדין מקדיש שישנו במחשבה אבל במימר שממיר זו תחת זו ונתכוין להוציא לחולין ורק התורה אמרה והי' הוא ותמורתו יהי' קדש וחלות התמורה מחמת גזירת התורה ובודאי נראה דפדיון וחילול הקדש לא מהני במחשבה [ועי' תוי"ט פ"ד דמע"ש מ"ד שהעלה בד' הרמב"ם דהפודה מע"ש ולא קרא שם דיו וא"צ שידבר והוי פדיון מעליא אף בשתיקה כיון שאין כאן דעת אחרת, מ"מ נראה דזהו דוקא במע"ש שאין בו קנין אע"פ דמע"ש ממון גבוה מ"מ אין זה קנין גבוה משא"כ כ בהקדש דהוי ממון גבוה ואע"פ שא"צ דעת הקדש מ"מ נראה דלא מהני מחשבה לחלל ההקדש] ולא מצינו מחשבה רק להתפיס הקדש אבל לא להוציא לחולין ודינו כמו בכל התורה כולה וכמו בקנינים ושארי דינים שאינם נתפסים בלב דדברים שבלב אינם דברים ואע"פ דבתמורה ישנו משום מקדיש כמבואר בתמורה ד"ז דבבע"מ בתמורה עובר נמי משום מקדיש בע"מ היינו דבתמורה ישנו משום מקדיש ג"כ דסוף סוף ע"י מה שממיר חל ההקדש על בעל מום ועובר על הלאו, אבל הא חלות התמורה מורכב מאמירתו להמיר וגזיה"כ דחלות התמורה ודיני תמורה ככל דיני התורה שאינם בלב וכן מפורש בשימק"ו ב"מ דמ"ג שהקשו מזבחים דכ"ט מחשב בקדשים דלמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הא בדבורו איתעביד בי' מעשה שמתפגל והוכיחו מזה דפיגול ישנו במחשבה ולא בעי דיבור ואי איתא הרי תמורה ישנו ג"כ במחשבה וכן מבואר בשימק"ו תמורה ד"ד מקדים תרומה לביכורים נמי לילקי דהא בדיבורו קא איתעביד בי' מעשה כמו בממיר וכתבו תימא לישני שאני תרומה דאיתי' במחשבה כו' [ואין ראי' מזה לסתור ד' הושב הכהן דמהני מחשבה בעבירה דהא בתרומה מהני במחשבה מקדים תרומה לביכורים דשאני תרומה דילפינן מונחשב משא"כ בהקדש דילפינן מנדיב לב עולות] הרי מפורש דבממיר לא מהני מחשבה ולהכי לא כתב הרמב"ם בתמורה שגמר בלבו ורק לפי דתמורה ישנו בטעות לא מהני חזרה תוכ"ד כמש"כ בס' ושב הכהן שם, ומאי דמקשה בב"ק דע"ג ומדמה תמורה לעדות כמו שהקשה הש"ך בסי' רנ"ה נראה בישובו דהתם בעדות אמרינן דתוכ"ד לא חל העדות כלל ואם נפסל תוכ"ד אחר הגדה בטל העדות ולהכי גם בתמורה לא חל כלל התמורה ורק אם באנו מדין חזרה דהוי כטועה מהני בתמורה משא"כ אם נאמר דלא חל התמורה כלל תוכ"ד ואכמ"ל, ומיושב בזה משה"ק הפנ"י דלא מקשה שם מהמשנה המוקדמת בתמורה היא עולה ולדה שלמים כו' ועי' בקצוה"ח סי' רנ"ה הא דבהקדש לא מהני תוכ"ד לפי דאיתנהו במחשבה וכבר חל ההקדש קודם שהוציא בפיו [ולפ"ז גם בתרומה דחל במחשבה לא מצי לחזור תוכ"ד ועי' בפ"ז דדמאי במשנה דכלכלה ואכ"מ], עכ"פ איך שיהי' בפי' דברי הרמב"ם אין לבנות יסוד ע"ד תשו' ושב הכהן דבמחשבה יכולים לחזור תוכ"ד בהקדש וה"ה במחשבה בקידושין ואם נתרצית במחשבתה להתקדש אינה יכולה לחזור, כמו בדבור וגם י"ל כיון דהמקדיש דבר ולא השליכה מיד הוי כדבור ועי' ב"מ בקו,א סי' מ"ז

ב) והמחוור בזה דשיעור תוכ"ד לאו מדין חזרה הוא אלא כמש"כ החכם צבי בסי' קט"ו דתכ"ד איכא אומדנא שגם מתחלה לא היתה כונתה לקבל לשם קדושין ובאומדנא לא שני לן קדושין משארי ענינים דדוקא חזרה ליכא בקדושין תוכ"ד ואע"ג דבקדושין החמירו דלא אזלינן בתר אומדנות והוכחות לבטל הקדושין כמש"כ בתשו' מיימוני ובשו"ע שאני התם שהאומדנא מבטל דברים שבפה ומחמרינן משא"כ בזה שאנו רוצים לקיים הקדושין ע"י אומדנא דשתיקה ואין כאן דברים שבפה בזה כיון דזרקתו תוכ"ד אין מקום לומר שתיקה כהודאה ואין כאן הודאה כלל וזה פשוט ודעת הנתיבות בס' קהלת יעקב דבזרקתו בפניו אפילו לאחר כדי דבור מהני משום דהוכיח סופו על תחלתו ולא בעי שיעור דתוכ"ד אלא דבסי' מ"ב דאמרה קדשני ל"ש הוכיח סופו על תחלתו לבטל האמירה יעו"ש ונראה דאף לדעת החולקים עליו וס"ל דבעינן תוכ"ד יעוי' באחרונים [ובשו"ת חת"ס אה"ע נראה מדבריו דגם בהוכיח סופו על תחלתו היינו מיד בלא הפסק יעו"ש] מ"מ בנ"ד כו"ע מודו דהא לכאורה דברי הקהלת יעקב צ"ע דהא הוכיח סופו על תחלתו קיי"ל דהוא ספיקא דדינא וכמבואר בחולין דל"ט דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר וכמבואר בחו"מ סי' רמ"ה אבל בנ"ד דאחז ידה בחזקה בזה הא ודאי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וכמבואר בחולין דל"ט בבריא שעלה לגג ונפל כו' ומשני שאני התם דהא דאמר כתבו ופירש"י דאיכא הוכחה וגילוי דעת מתחלה וא"כ הא בנ"ד איכא ג"כ הוכחה מתחלה שלא נתרצתה ואחז ידה בחזקה ולא הרפה ממנה ועוד דהוי כצוח מעיקרא כמבואר בב"ב ד' קל"ח דלכו"ע לא קנה דאף אם שתק בינתים לא אמרינן שנתרצה בכך דאטו בעינן שיהי' צוח בלא הפסק כלל ועד כאן לא פליגי רק בשתק ולבסוף צוח וכן נראה מבואר מד' המרדכי בקדושין סי' תקל"א שכתב ועוד הוכיח סופה על תחלתה שהשליכתה ואמר בפ"ב דחולין וביש נוחלין דכו"ע מודים היכא דאיכא למיתלי השתיקה באמתלא מוכחת דהוכיח סופו על תחלתו אמרינן כו' יעושה"ט וצ"ל להגהמ"ר הא דפליגי רבנן בב"ב שם משום דלא הוי אמתלא מוכחת וטובה כל כך אבל באמתלא טובה מהני ובב"מ ד"ו צ"ל ג"כ כנ"ל] ועי' בקצוה"ח סי' קל"ח משום דהתם נולד הספק קודם התקיפה להוציא בזה אין להוציא יעו"ש] ועכ"פ בנ"ד דהוי כציח מתחלה ובודאי בכה"ג דאיכא הוכיח תחלתו וסופו ולא חיישינן שמא נתרצתה בינתים

ג) עוד נראה ביסוד ההיתר על פי דברי הרמ"א המובא בטור ובשו"ע במחבר סי' ל' ס"ז וברמ"א סי' כ"ח ס"ב דאם זרק לה הקדושין לתוך חיקה ולא שקלתינהו בכה"ג שתיקה לאו כלום הוא ובסי' מ"ב ברמ"א לקח יד האשה בחזקה כו' מבואר דהואיל מתחלה דבר עמה מקדושין אעפ"י שבתחלה באונס פי' הואיל ולא זרקה מקודשת מבואר דמהני שתיקה דהא לקח יד אשה בחזקה לא עדיף מזרקה לתוך חיקה ודעת הח"מ דהרמ"א מזכה שטרא לבי תרי וד' הרמ"ה דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא אבל למש"פ השו"ע להחמיר כד' הראשונים בשתיקה דלאחר מהן מעות כמש"כ בסי' כ"ח ס"ה גם בדינו של הרמ"ה חוששין מספק והב"ש תי' בסי' כ"ח ובסי' מ"ב דשאני דינו של הגהמ"ר בלקח יד האשה בחזקה שנתרצתה מתחלה לקדושין ואמרה קדשני וכן תפסו האחרונים כד' הב"ש ויעוי' בבית מאיר שמחלק בין היכא דעבדה מעשה אי לא עבדה מעשה דבעינן שיהי' מעשה מתחלה ולפ"ז באחז ידה בחזקה דליכא שום מעשה מצדה חוששין לקדושין

וראיתי בס' ראשי בשמים חאה"ע סי' ס"ב שפך סוללה לסתור ד' האחרונים הנ"ל בדעת הרמ"ה מד' הטור שהביא דינו של הרמ"ה דבזרק לה קדושין שתיקה כה"ג לאו כלום הוא על מה שהביא הטור מתחלה כנסי סלע זה בפקדון דבא הרמ"ה לומר דל"ה כשתיקה בשעת מתן מעות אבל מדין שתיקה לאחר מתן מעות דהטעם דהו"ל למשדינהו לא מיירי כלל ורק בפקדון שתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא אבל היכא דראוי למיחש משום שתיקה לאחר מתן מעות חיישינן והרמ"ה דלא חשש לשתיקה דאחר הקדושין משום דס"ל כד' הפוסקים דלא חיישינן לשתיקה לאחר מתן מעות וכן הביא ד' הרשב"א והריטב"א בסוגיא בעובדא