אחיעזר חלק אבן העזר יב

דס"ט ברה"י לא הוי טומאה מבוררת ואין הנזיר מגלח עליו. דאל"כ תקשי לי' מתניתין דחולצת ואמאי הא ספק טומאה כודאי ולדידי' סוטה ודאית אינה חולצת, אלא ע"כ צ"ל דספק טומאה שאני דאינה מבוררת כודאי וכנ"ל או די"ל דרב ס"ל דמתניתין דסוטה אתיא כר"ש דס"ל דגם ס"ט ברה"י תולין כמבואר בריש נדה ולא ס"ל דס"ט ברה"י הוי כודאי, אולם דוחק לומר כן דלא אישתמיט תנא דפליג אמתניתין דסוטה ויאמר דגם בספק סוטה אינה חולצת ועכצ"ל דשאני ספק סוטה מודאי וכדמחלק הש"ס ביבמות אליבא דרב]

ולדעת הרמב"ם י"ל ג"כ קושית התוס' בסוטה שם עפי"מ שכתבנו באות א' דהא דאמרינן דסוטה טומאה כתיב בה כעריות היינו לבתר דגלי קרא דלאחר ולא ליבם ומוכח מזה דהקפידה תורה באיסור זנות ליבם כמו לבעל וממילא בסוטה ודאית הוי טומאה כעריות ופטורה מן החליצה ומן היבום וסוטה ספק אסורה בעשה ליבם כמו לבעל אלא כיון שאין בסוטה ספק טומאה מבוררת חולצת וא"ש קושית התוס', ולדעת הראב"ד יש לפרש ג"כ דהא דמקשה הש"ס אי הכי חליצה נמי לא תבעי היינו כיון דאסורה משום לאחר ולא ליבם וממילא איכא ג"כ טומאה כעריות וגם בסוטה ספק איכא טומאה וא"כ חליצה נמי לא תיבעי, וע"ז משני רב יוסף אילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא היינו דלא דמי לכל העריות דאין קידושין תופסין בחיי"כ ונפקע הזיקה ג"כ, ולהכי אמרינן בפ' הערל דע"ט דלרע"ק דס"ל אין קידושין תופסין בחיי"ל לאו בני חליצה ויבום נינהו היינו דפקע זיקה ואין בכחה לחול, משא"כ בסוטה דהכל מודים דתפסי בה קידושין ואלו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא וא"כ גם הזיקה חלה ולא פקעה, ולדעת הרמב"ם צ"ל לכוין השמועות דמאי דמקשה בסוטה א"ה חליצה נמי לא תבעי דע"כ בסוטה ספק קאי וליכא טומאה ומ"מ מקשה כיון דבפירוש גילתה תורה לאחר ולא ליבם א"כ נימא כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, והא דילפינן מדרב גידל ביבמות ד"כ ועלתה יבמתו השערה יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום כגון אלמנה לכה"ג מן הנישואין אפשר לומר דדוקא אלמנה לכה"ג דלא גילתה תורה בפירוש דליכא בה מצות יבום ורק לפי שאין עשה דוחה ל"ת ועשה אבל בסוטה דגלי קרא דליכא בה מצות יבום א"כ גם בספק סוטה לא תעלה לחליצה לפי שאינה עולה ליבום, וע"ז משני אילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא היינו דהוי כשאר חיי"ל ועשה וכדמשני ביבמות ד"כ מסתברא חייבי לאוין תפסי בה קידושין וגלי קרא דכל מקום דתפסי קידושין כתיי"ל ועשה לא נפקע הזיקה וחולצת וכ"כ הרשב"א ביבמות שם דהא דסוטה ספק חולצת מדרב גידל נפקא, אבל בסוטה ודאית דטומאה כתיב בה כעריות ויש לה דין ערוה אינו נכלל בדרשא דרב גידל ואדרבה הוקשה לכל העריות ולהכי אף דתפסי בה קידושין מ"מ כל שאינה עולה ליבום אינה עולה גם לחליצה ככל העריות

תמצית הדברים דלדעת הרמב"ם והרא"ש הא דמשני אילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא היינו בספק סוטה דדמי לשאר חיי"ל ועשה דתפסי בהו קידושין, אבל סוטה ודאית דהויא ערוה גמורה אף דתפסי בה קידושין מ"מ דמיא לשאר עריות, ולדעת הראב"ד כל דבעיא גיטא מבעלה לא פקע זיקה ולהכי אף סוטה ודאית חולצת לפי סוגין דסוטה דגם ערוה גמורה אם קידושין תפסי בה צריכה חליצה, ובזה מחולקים הסוגיות דרב דס"ל דסוטה פטורה מן החליצה פליג על רב יוסף ולא ס"ל הא דמשני אילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא כמש"כ הרמב"ן בחי' ליבמות די"א. ומדברי הירושלמי מבואר דפליגי בה רב ור' יוחנן דבירוש' יבמות פ"ו ה"א ובסוטה פ"א ה"א צרת סוטה למה היא אסורה ר' יוחנן אמר משום ריח ערוה נגע בה רב אמר משום שכתוב בה טומאה כעריות, ומשמע דריו"ח ס"ל דרק מדרבנן אסורה והיינו דס"ל דסוטה גופא ג"כ צריכה חליצה וכשי' הראב"ד וכפי המבואר מסוגיא דסוטה ורק ביבום אסורה ודמי לצרת חיי"ל ועשה ובדין שתהי' צרתה מתיבמת רק דרבנן החמירו בזה משום ריח ערוה ורב אמר כשמעתיה דטומאה כתיב בה כעריות, והמשנה למלך בפ"ו מהל' יבום כתב ע"ז דאין לדברי הירושלמי באור ולפי מש"כ יש לפרש דר' יוחנן ס"ל דצרת סוטה אסורה ליבום מדרבנן משום ריח ערוה אבל מה"ת הויא כצרת חיי"ל ועשה

ואין להקשות על מש"כ בשי' הראב"ד דס"ל דספק סוטה כודאי והוי כודאי טומאה ואיכא בה גם לאו דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה דהא משי' הראב"ד גופא מוכח דס"ל דבספק סוטה ליכא לאו דלא יוכל כו' לשוב לקחתה שהרי בפ"א מהל' איסו"ב הכ"ב בדין דאיסור יוחזק על פי ע"א המבואר בירושלמי דסוטה פ"ו בע"א הבא אחר קינוי וסתירה כתב הראב"ד דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה ואי איתא דספק סוטה כודאי ואיכא בי' לאו דלא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה א"כ לא שייך בזה איסור יוחזק עפ"י ע"א דהא גם לפני עדות הע"א הי' לוקה משום טומאה הרי מפורש בדעת הראב"ד דבספק סוטה ליכא לאו דלא יוכל לשוב לקחתה ואין זו כודאי סוטה נראה דהראב"ד בעל הזכות המובא ברא"ש אין זה הראב"ד בעל ההשגות על הרמב"ם והא הראב"ד לא השיב ע"ד הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום וחליצה וס"ל להראב"ד בעל ההשגות כשי' הרמב"ם דסוטה פטורה מן החליצה וכן מוכרח מכמה מקומות שאין זה הראב"ד בעל ההשגות כמו שהאריך בזה במלבושי יו"ט ח"ב

ט) ולכאורה יש לה"ר לשי' הראב"ד דהסוגיות חלוקות וגם סוטה ודאית כיון דלא נפקא מבעלה בלא גט לא פקע זיקתה מיבמות דע"ט דאמר רבה כגון שנפלה לו ולבסוף נפצע א"ל אביי וניתי איסור פצוע ונדחי עשה דיבום מי לא תנן כו' תמתין עד שתגדיל ותצא זו משום אחות אשה. וק"ל הא כיון דחזינן דסוטה פטורה מן החליצה אע"פ שקדושין תופסין בה וע"כ דחומר הערוה גרידא אע"פ שאין בכחה להפקיע הקידושין מ"מ פוטרת מן החליצה, שפיר יש לנו לומר ג"כ דאף בנשא מת ואח"כ נשא חי אף שכבר נתפסה הזיקה מ"מ חומר הערוה דאחות אשה פוטרת מן החליצה דלא גרע מסוטה, אבל איסור פצוע לרע"ק דאין בו חומר ערוה כלל אלא כיון דלא תפסי בה קידושין גם זיקה ליכא, וכ"כ הרמב"ן בחי' ליבמות ד"כ מסתברא חיי"ל דתפסי בה קידושין וזיקה בכדי לא פקע, וע"כ לרע"ק דס"ל אין קידושין תופסין בחיי"ל פקע הזיקה וכ"כ הרמב"ן לתרץ קושית התוס' ביבמות ד"ט וכ"נ מדברי הירושלמי דאמר אלמנה לכה"ג מהו שתהא צריכה חליצה א"ל אפשר לומר קידושין תופסין בה ואת אמרת אינה צריכה חליצה, הרי דהא דאינה צריכה חליצה לרע"ק הוא מטעם שאין קידושין תופסין בה גם זיקה פקע וא"כ מצינו למימר דדוקא באיסור פצוע מקודם שעוד לא חלה הזיקה כלל אינה חולצת אבל בנפלה לו ואח"כ נפצע שכבר חלה הזיקה מהיכ"ת שיפקע לרע"ק ותפטר מחליצה והא התוס' ביבמות דמ"ט ע"ב וכל הראשונים חלקו על פרש"י שם דס"ל דכל היכא דאמרינן אין קידושין תופסין האיסור מפקיע גם הקידושין דמעיקרא וסוברים דכיון שכבר נתפסו הקידושין אין בכח האיסור להפקיען וא"כ לפי"ז גם גבי זיקה ג"כ י"ל דכיון שהזיקה כבר חלה שוב אין האיסור מפקיען, ולא דמי לאחות אשה דשם לאו משום ביטול הקדושין נדחה היבום אלא משום