אחיעזר חלק אבן העזר קיט

לא קאי העשה והא לשי' הרמב"ם גם באמר רוצה אני וקנה החפץ עובר משום לא תחמוד ול"ש בו השבה א"כ הא דוהשיב לא קאי על לאו דלא תחמוד [ואעפ"י שצריך להחזיר החפץ ומ"מ אפשר שילקה משום לא תחמוד דתשלומין דגזילה אינו דוחה לאו אחר המעורב בו] ול"ש לשי' הרמב"ם הטעם דלאו הניתן לתשלומין ולהכי כתב לפי שאין בו מעשה וצ"ל בשיטת הרמב"ם דלהכי אפילו בלא אמר רוצה אני אינו לוקה כיון דעיקר האיסור לא בלקיחת החפץ בחזקה רק על החמדה וההפצרה והשתדלות חשוב לאו שאין בו מעשה [ועי' בסנהדרין דס"ה שאני מגדף דישנו בלב ובפרש"י שם] והראב"ד לשיטתו דלא תחמוד הוא רק בלא אמר רוצה אני וא"כ עצם לקיחת החפץ הוי יש בו מעשה וכיון דלשי' הראב"ד בכל גזילה ישנו לאו דלא תחמוד ג"כ וזה ענין אחד וכיון דגזילה הוי לאו הניתן לתשלומין להכי אינו לוקה ג"כ משום לא תחמוד שזהו ענין אחד

והמנחת חינוך תמה על דברי הרב המגיד שכתב דלהכי הוי אין בו מעשה לפי שנטילת החפץ ברצון נעשה דא"כ דלא אמר רוצה אני ילקה לשי' הרמב"ם דהטעם דניתן לתשלומין ל"ש למש"כ הה"מ בעצמו גבי משכון דלפי שאין זה מחמת הפקעת ממון ולהכי כשמחזיר את המשכון בעצמו הוי נל"ע אבל כשנאבד או נשרף לוקה ואעפ"י שמפקיע חובו לא חשיב ניתן לתשלומין א"כ ה"נ בלא תחמוד דלקח בחזקה ושילם הדמים והמוכר לא אמר רוצה אני ורק לכשמחזיר את החפץ הוי נל"ע אבל כשנאבד או נשרף ילקה דלא הוי ניתן לתשלומין כמו במשכון ולדברי הרב המגיד דהר"מ סותרים זא"ז והניח בצע"ג ולמשכ"ל י"ל דאף בלא אמר רוצה אני הוי לאו שאין בו מעשה, אולם בלא זה י"ל בשיטת הה"מ דדוקא במשכון שאין זה לא גנב ולא גזלן [וכמו שנתבאר במש"כ הרמב"ם בספ"ג מהל' גזילה דהוי גזלן היינו קודם שנתברר חיובו בב"ד אבל לאחר שנתברר חיובו ל"ה גזלן ואינו חייב באונסין כלל] ומאי דהוי נל"ע בהחזרת המשכון דוקא אבל לא בתשלומי דמיו משא"כ בלאו דלא תחמוד היכא דלא אמר רוצה אני דהוי גזילה ממש ויש בזה והשיב את הגזילה וחיוב אונסין ואעפ"י ששילם דמיו מ"מ כל זמן שהחפץ בעין הא לא קיים והשיב בתשלומי דמיו ויש בזה ענין תשלומין אם נתיקר ותברא או שתי' דמשלם כדהשתא וכן אם עשה בה מעשה שינוי [ועי' בנתיבות סי' ל"ד דהוי גזילה מחדש] וכיון דבכל גזילה יש לאו דלא תגזול ולא תחמוד ג"כ הוי נל"ע דוהשיב את הגזילה דאם כעין שגזל יחזיר ואם לאו ישלם דמיו ואינו לוקה גם על לאו דלא תחמוד כמש"כ בס' גופי הלכות דניתן לתשלומין אינו לוקה אפי' בב' לאוין משא"כ במשכון דאינו לא גנב ולא גזלן ואין כאן חיוב השבה דגזילה ורק השבת העבוט שלא יתוקן בתשלומי דמיו וכ"ז דלא אמר רוצה אני אבל באמר רוצה אני שאין בזה הפקעת ממון ול"ש והשיב דהא קנה החפץ ול"ש לומר דהוי ניתן לתשלומין ולהכי הצריך הרמב"ם לטעם דלאו שאין בו מעשה

סימן כ"ג

מ"ח תרנ"ג. לרב אחד

א) ע"ד שאלת מעכת"ר באשה אשר לדברי הרופאים תסתכן בעיבור ולידה אי מותרת לשמש במוך לפני תשמיש והנה בתשו' רעק"א סי' ע"א וע"ב ובחת"ס סי' קע"ב ובבינת אדם החמירו בזה ובתשו' חמדת שלמה סי' מ"ו הקיל בזה הובא כל זה בפ"ת סי' כ"ג ובצ"צ החדש הקיל ג"כ בזה והגרעק"א הסכים להתיר רק לעשות במוך אחר תשמיש כסדר בדיקות בחורין וסדקין וע"י בדיקת מוך הרבה להפליט הזרע י"ל דאסור יעו"ש, והנה מה שהביא הגרעק"א ראי' בסי' ע"א לאסור מסוגיא דנדה דמ"ב ורבא אקרא קאי וה"ק כי כתיב ורחצו במים בשאינה מתהפכת ולכאורה דחיק קרא בגונא דחיקא כזה ולא בפשוטו דהפליטה זרע במוך או שכיבדה בחמין כדמשמע כן ודאי לאיסורא לא כתב קרא זהו תוכן ראיתו ותמיהני על הגאון הנ"ל שנעלם מעינו הבדולח לפי שעה ד' רבותינו בעהתו"ס בנדה שם בד"ה פולטת שכתבו וא"ת בלאו הכי מצי לאקשוי מרבא אקרא ותי' דקרא איכא לאוקמי דאזלא איהי בכרעא א"נ כשקנחה יפה דאפשר לכבד הבית שלא ישתייר כלום דתנן במקואות פ"ח האשה ששימשה כו' אבל השתא דמשני כאן בפולטת פריך שפיר דאם איתא דכבדה הבית א"כ תיפ"ל דהרי פלטה עכ"ל וכן מבואר בחי' הריטב"א ובדברי תוס' הרא"ש ועי' בס' התרומה הל' נדה סי' צ"ה ובתוה"ב, הרי מבואר מדבריהם דבאמת הוה מוקים לי' לקרא בכה"ג אלא משום דא"כ הוי פולטת וטמאה מצד נגיעה והכתוב גלי בזה לר"ש דטמאה מצד משמשת כמבואר שם וע"כ ד' הגרעק"א מתמיהים בזה

וביסוד ד' הגרעק"א להחמיר לתת מוך אחר תשמיש ע"פ שי' רש"י ואף די"ל בשי' רש"י דמשמשות דמותרות היינו לפני תשמיש ולאחר תשמיש י"ל דרש"י מודה הכריח מד' הנמוק"י שהקשה לפרש"י דא"כ קודם הזמן דמשמשת כדרכה ואסורה במוך ואמאי כיון דאינה מתעברת כל עיקר אין כאן השחתת זרע וע"כ דמפרש הנמוק"י בשי' רש"י דהאיסור משום דידה דאי ס"ל דהאיסור הוא משום דמשמש על עצים ואבנים מה בכך שאינה מתעברת הא מ"מ לאו דרך תשמיש הוא ואי לשי' רש"י האיסור כיון דאינה יכולה להתעבר אסור א"כ בפשיטות הו"ל להקשות דתתסר תשמיש בקטנה ובאילונית ועכצ"ל דכוונת הנמוק"י דהאיסור משום ליתא דידה דהיא מצוה על השחתת זרע כמש"כ הר"י או דהיא מצוה שלא להשחית זרע דידי' ולפ"ז הא גם במוך אחר תשמיש אסורה עכת"ד, אבל סברת הגרעק"א תמוה דאיך אפשר דהאיסור יהי' עלי' יותר מעליו דאטו האיסור הוא שימת המוך הא האיסור הוא בשעת תשמיש ואם עליו אין איסור ה"נ עלי' אין איסור, ובאמת אין הכרח מד' הנמוק"י דאפ"ל דס"ל בפרש"י דהאיסור משום ליתא דידי' אבל לא משום דהוי כמשמש על עצים ואבנים ממש והוי כמעשה ער ואונן ממש דנראה דבכה"ג לא התיר גם ר"מ ורק לשמש במוך התיר ולא מעשה ער ואונן וע"כ דהאיסור הוא רק משום דזהו שלא כדרך כל הארץ דהא לא תתעבר עי"ז ויושחת זרעו והאיסור משום השחתת זרעו ובקטנה ואילונית זהו דרך תשמיש שלהם וע"כ התיר ר"מ לשמש במוך בג' נשים דאפשר לבוא לידי סכנה וממילא זהו דרך כל הארץ למנוע הסכנה וס"ל להנמוק"י דבכה"ג כל זרע שאי"ר להתעבר ממנו כמו בקטנה פחות מזה הזמן שוב אין איסור גם בשימוש במוך דבזה שאינו חושש דבל"ז לא תתעבר הוי כדרך כל הארץ ושפיר הקשה דלפרש"י פחות מכאן תשמש במוך כיון דהאיסור הוא משום השחתת זרע שהוא שלא כדרך כל הארץ וזהו דוקא בזרעו הראוי