אחיעזר חלק אבן העזר קד

דלא הוה עלה חיוב מיתה כלל הכא בההיא שעתא הוי מיהו חיוב מיתה ונראה דאף דפרח חיוב מיתה אח"כ מ"מ בההיא שעתא הוי מיהא חיוב מיתה וה"נ לענין ממון כיון שנתחייב באותה שעה ממון אף דלכשמת הגר פרח חיוב ממון מיני' חשוב כחיוב ממון, והתוס' צ"ל דאזלי בשי' רש"י בסנהדרין דחשיב רודף חיי"מ שוגגין כיון דניצל ולא נהרג ופרח חיובי' מיני' וה"נ בממון כיון דפרח חיוב ממון מיני' לכשמת הגר לאו בר תשלומין היא ולשיטתו צ"ל בחיי"כ לרנבה"ק דפוטר מממון אם ס"ל כרחב"ג דחיי"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן אם באמת לקו אינו פוטר מממון רק דכל זמן שלא נלקה או שלא התרו למלקות בכה"ג פוטר

ו) והנה הרמב"ם בפי' המשניות בר"פ אלו הן הלוקין כ' ואחר שנלקה ועשה תשובה נפטר מן הכרת וכ"כ במתניתין דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן כבר הקדמנו כי המלקות עם התשובה יכפר הכרת ולפי פירושו אין מקום לקו' הבעה"מ והרמב"ן מהא דרע"ק דאמר חיי"כ ישנן בכלל מלקות ארבעים לפי שאם עשה תשובה היינו עם המלקות ויתורץ בזה ג"כ משה"ק התוס' בחולין ד"פ ד"ה הראשון שכתב דמתניתין לא אתי כרחב"ג דלפי"ז שפיר אתי כרחב"ג ומשכח"ל מלקות וכרת בשחוטי חוץ היכא דלא עשה תשובה ובאמת משי' הראשונים הבעה"מ והרמב"ן והתוס' מבואר דחיי"כ שלקו גם בלא תשובה נפטרו מיד כריתתן, אך לשי' הפיה"מ להרמב"ם הנ"ל יקשה דמאי מייתי ראי' ממתניתין דמגילה דלא כרחב"ג דאתיא כרנבה"ק ולהכי פטור מן המלקות דהוי ב' רשעיות כיון שע"י המלקות לא יפטר מהכרת רק ע"י תשובה והא רנבה"ק ע"כ לא ס"ל הא באם עשה תשובה מדפוטר חיי"כ מממון ולא אמרינן הואיל ואם עשה תשובה רק דממלקות אינו נפטר לפי דלא הוי ב' רשעיות כלל כיון שהם מתנגדים זל"ז דאחרי שילקה אין כרת עוד אבל כיון דבעי תשובה ובלא תשובה אינו נפטר ע"י המלקות מכרת שוב דמי מלקות לממון וכמו שפוטר מממון כן ראוי שיפטר מן המלקות וע"כ שפיר קאמר בזה זדונו בידי שמים משא"כ לרבנן דפליגי על רנבה"ק מנ"ל

אולם הרמב"ם ביד החזקה חזר ממש"כ בפיה"מ דבפי"ז מהל' סנהדרין הל' ז' כתב כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו שנאמר ונלקה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך אף כל מחויבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן עכ"ל ולא הזכיר תשובה גם בפיה"מ פסק דלא כר"ח ובהל' ז' פסק בפירוש כרחב"ג, וע"ע מש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' תשובה דמחויבי מיתות ומלקות אין מתכפר להן במיתתן ובלקייתן עד שיעשו תשובה ויחודו ויעוין ברמב"ם הל' עדות שם לא הזכיר תשובה ונראה דכפרה לחוד והסרת העונש לחוד דעון עצמו אינו נמחק עד שיעשה תשובה אבל עונש דכרת נפטר, וע"ע בחת"ס חאו"ח סי' קע"ה מש"כ שם ע"ד הגהת מל"מ בפי"ז מהל' סנהדרין ובדבריו יתיישב על נכון [ובעיקר ד' הגהת מל"מ שחידש דהא דחיי"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן הוא רק בחילל את השבת דאין בו מלקות משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד משא"כ בחיי"כ כמו יוה"כ והתרו בו למלקות דמחויב מלקות מצד הדין לא נפטרו מידי כריתתן, ותמוה דהא בסוגית הש"ס מוכח להיפוך דביוה"כ נפטרו מידי כריתתן ע"י מלקות כמו שתמה החת"ס שם, וי"ל קצת אי נימא דלרנבה"ק פוטר כרת ממלקות ואין בו מלקות להכי בכה"ג כיון שלקו נפטרו מידי כריתתן וה"נ בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ס"ל להגהת מל"מ דהלאו ניתן על חמור שבו משא"כ לר' יצחק דנתמעט מלאו בחיי"כ לא נפטר ע"י מלקות]

ז) והנה כת"ר התעורר דלר"ל דס"ל דחיי"מ שוגגין פטורין ממלקות ולא בעינן רשעה המסורה לב"ד א"כ יפטור כרת ממלקות גם לרבנן דרנבה"ק דהא קרא דלא יהי' אסון דאיירי בממון ומיתה בעינן להקישא דרנבה"ק אבל קרא דכדי רשעתו הא סתמא כתיב וכיון דלא בעינן רשעה המסורה לב"ד יפטור כרת ממלקות עכ"ד, וי"ל למש"כ הבעה"מ אליבא דר"ל דלהכי לוקה בבא אל המקדש לפי דבפירוש ריבתה תורה חיי"כ למלקות מגזי"ש ועי' בלח"מ בפי"ח מהל' סנהדרין וכיון דגלי דלאו דבהדי כרת לוקה ה"ה על לאו אחר וכמש"כ התוס' בכתובות ד"ל גבי הקדש ותרומה ועי' בתוס' כתובות דל"ב גבי מוש"ר ולפ"ז מיושב ג"כ הא דמגילה ד"ז שהוכיח כת"ר דאין כרת פוטר ממלקות לרנבה"ק די"ל דהך סוגיא קאי לפי הך טעם דבפירוש ריבתה חיי"כ למלקות ולהכי לרחב"ג אידי ואידי בידי אדם הוא

ולמשנ"ת לעיל בשיטת הרמב"ן דלרחב"ג דסובר חיי"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן אין זה ב' רשעיות א"כ אף אי נימא דבפירש ריבתה תורה חיי"כ למלקות אין זה ראי' למלקות של לאו אחר ול"ש בזה כיון דגלי גלי דהא דגלי שיש בו מלקות ולא נפטר מצד כרת משום דלא הוי ב' רשעיות בכה"ג כיון דחיי"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן לא הוי ב' רשעיות כמש"כ הרמב"ן (והא דאיצטריך קרא שיש מלקות בחיי"כ כמש"כ הלח"מ דלא נימא דלאו שניתק לאזהרת כרת אין לוקין] אבל מלקות של לאו אחר פוטר בין לאו של כרת או לאו של מלקות סתם דבכה"ג הוי ב' רשעיות דהא ע"י מלקות של לאו אחר לא יפטור מידי כרת שבו ולהכי פוטר הכרת את המלקות ואף לרבנן דפליגי על רנבה"ק לר"ל דס"ל דלא בעינן רשעה המסורה לב"ד וכדי רשעתו סתמא כתיב

ועל פי הנחה זו יש ליישב ד' הרמב"ם בפ"ד מהל' ביאת המקדש הל' כ"ד וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה וחייב מיתה ביד"ש שנאמר ולא יחללו שם וגו' מפי השמועה למדו שזה אזהרה לטבו"י שעבד שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וכו', והראב"ד שם א"א כיון שטבו"י שנכנס למקדש בכרת היכי משכח"ל טבו"י ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ואיני מוצא אותו אלא בבמה א"נ שעשה בה יד ארוכה לצנורא והפך אברים מבחוץ עכ"ל וע"י בכ"מ שם החלוקים בין כרת למיתה ביד"ש יעו"ש

ונראה ליישב ד' הרמב"ם דיל"ד בשבועות די"ז בהא דפריך ר' זירא אלא הא דקיי"ל דטמא ששימש במיתה היכי משכח"ל אי דשהה בר כרת הוא ולמה לא מקשה למ"ל קרא כמו דנפיק בסנהדרין דס"ג וכבר הרגישו בדקדוק זה המפרשים, ונראה עפמשה"ק הר"ת שם מה בכך אי בר כרת הוא מ"מ הא איכא נפקותא טובא דהא קיי"ל חיי"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן ואי לקו ונפטר מכרת נשאר עליו מיתה (ונראה דאין כוונת התוס' דרק חיי"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן אבל ממיתה ביד"ש אינו נפטר ע"י מלקות דהא הטעם דרחב"ג דונקלה אחיך לעיניך כיון שנקלה הרי הוא כאחיך שייך על מיתה ביד"ש ג"כ וכן מבואר בפיה"מ לרמב"ם בפ"ג דמכות ועי' בערוך לנר בחדושיו לכריתות שהשיג על קול הרמ"ז וכ' שלא מצא הדבר מפורש ובאמת מפורש כן בפיה"מ להרמב"ם במכות וכונת התוס' צ"ל דאי לקו נפטר מכרת ויש עליו חיוב מלקות פעם שני' כדי להנצל ממיתה ביד"ש] וי"ל קושית התוס' דכיון דטמא ששימש במיתה וממילא פוטר המיתה ביד"ש את המלקות של לאו אחר ששהה ואף לרבא אליבא דרנבה"ק דס"ל בכתובות ד"ל דאין מיתה בידי שמים פוטר מן התשלומין הנ"מ ממון דנפיק מלא יהי' אסון אבל מלקות