אחיעזר חלק אבן העזר קב

אי ממונא לחומרא ה"ה גם בלאו אחר חייב לשלם ואי ממונא לקולא דוקא בלאו דחובל שכן הותר מכללו בב"ד משא"כ בלאו אחר, וההפלאה תמה ע"ד הרמב"ם כיון דהש"ס ספוקי מספק"ל מנא ליה דחובל ביו"ט משלם יעו"ש מש"כ בסוף דבריו שנדחק בזה, ולכאורה אפשר ליישב דבאמת כיון דספק הוא בחובל ביו"ט אי מלקות או ממון ממילא אינו לוקה מספק ולא עדיף מחייבי מלקות שוגגין דחייב בתשלומין ולהיפוך אין לומר כיון דספק ממונא לקולא ממילא הוי כפחות משו"פ דלוקה דז"א דהא ממון לא בעי גמר דין ומאי דספק ממונא לקולא הוא רק מפני שהוא מוחזק ואי תפס הנחבל הוי הנחבל מוחזק (וגם שייך סברא חס רחמנא אממונא דנחבל שכ' התוס' כיון דיש מציאות שיגיע ממון לנחבל ע"י תפיסה וכמש"כ הכ"מ בד' הרמב"ם בפכ"א מהל' עדות דעדים מחויבים לשלם דמי ההזמה מה שהי' מועיל בעדותם לתפיסה] וע"כ ספק חיוב ממון פוטר מספק את המלקות, משא"כ מלקות כיון דא"א לגמור דין מספק ולא משכח"ל מלקות כלל והוי כחייבי מלקות שוגגין וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דחובל ביו"ט חייב בתשלומין בודאי וממלקות ממילא פטור, וכ"ז בחובל ביו"ט משא"כ בחובל בשבת דלהך צד דממונא לקולא ורק בלאו דחובל דקילא שכן הותר מכללו בב"ד וע"כ משלם ואינו לוקה ועפ"י הך צד מה מפני ממון הקל נדחה המלקות כש"כ מפני מיתה החמורה דגם ממון נדחה ממנה נדחה המלקות דלא יוסיף דקיל וניהו דבשארי לאוין חייבי מיתות שוגגין וד"א חייב מלקות לפי שהלאוין ההן חמורים הדוחין ממון משא"כ לאו דלא יוסיף דקיל שנדחה גם מממון אינו דין שנדחה מפני חיוב מיתה בשוגג, העיקר כיון שהקילה תורה בחובל בחבירו בממון להכי גם חיוב מלקות דגבי' רק דין ממון עליו ונפטר מחייבי מיתות שוגגין ואף דלפי הך צד דממונא לחומרא נפטר מממון מחיי"מ שוגגין וחייב מלקות דלא יוסיף מ"מ הא לא נפשטה הך ספק ואין לוקין מספק, ולפי"ז יש מקום עיון בחובל בשבת אי לוקה משום לא יוסיף דאיפשר דגם המלקות נדחה כמו שממון נדחה ושאני לאו דלא יוסיף משארי לאוין [ויעוין במג"א סי' רע"ח במשאצ"ל שכתב דהטור ספוקי מספק"ל, אך שאני חיי"מ שוגגין דפטורין להכי גם בספק פטור משא"כ בחייבי מלקות] ואם שאין לבדות קו"ח מעצמינו וגם שי"ל דאי ממונא לקולא להכי נדחה המלקות משום דחס רחמנא אממונא דנחבל כמש"כ התוס' והיכא שנפטר מממון מצד חיי"מ שוגגין ול"ש בזה חס רחמנא אממונא דנחבל לוקה מ"מ י"ל מצד הסברא דלאו הניתן לתשלומין יש לו דין ממון, וכ"נ מסתימת ד' הראשונים בחובל בשבת או באביו דבדין שילקו משום לא יוסיף, ולא אשכחן בגמרא רק בחובל פחות משו"פ דלוקה אבל לא בחובל בשבת ואם נימא כמש"כ דבלאו הניתן לתשלומין נדחה מפני מיתה יתישב ג"כ הא דביטלו ולא ביטלו דלא משכח"ל במחתרת או בשבת דליכא תשלומין והא לדעת החולקים על דרש"י וס"ל דלא מהני תפיסה לא הוי ניתן לתשלומין כמו שהעיר בזה הדר"ג ולמש"כ דלאו הניתן לתשלומין נדחה מפני חיי"מ שוגגין א"ש, אלא שהוא דבר מחודש כיון דמלקות אינו נדחה מפני חיי"מ שוגגין דעל זה ליכא הקישא דתנא דבי חזקי' כמש"כ הרשב"א בכתובות א"כ מה"ט גם לאו הניתן לתשלומין היכא דביטלו איתנהו בכללא דשארי חייבי לאוין שאינם נפטרים מפני חיי"מ שוגגין כדקי"ל וצ"ע

ג) ומש"כ כת"ר באגרות שניות [ותשובתו אלי באריכות נדפסה בספרו המאיר לעולם] להכריח בפי' הגה"א דמש"כ לוקה אין זה מלקות ממש דהא לפמש"כ בס' המקצעות כרנבה"ק א"כ הכרת יפטור גם המלקות דלא יוסיף כמו שפוטר הממון ודוח"ל ששגג בכרת, ושוב הדר בי' כת"ר מזה דלרנבה"ק אין כרת פוטר ממלקות וראיתו ממכות דכ"ג ומגילה ד"ז דאמר רבא אמרי בי רב תנינא אין בין יוהכ"פ לשבת כו' ואם איתא אידי ואידי בידי אדם הוא וכו' והרי הך מתניתין מוקמינן לה כרנבה"ק ואם איתא דלרנבה"ק כרת פוטר ממלקות ולדידי' לא משכח"ל מלקות בחייבי כריתות ולהכי לדידי' א"א שיהי' נפטר מידי כרת ולהכי קרי לי' זדונו בידי שמים ומאי ראי' הוא זה למאן דפליג על רנבה"ק שיחלוק על רחב"ג והאריך כת"ר בזה בטעם הדבר ומסיק דלר"ל דחיי"מ. שוגגין פטור ממלקות ה"ה שכרת יפטור ממלקות דלא בעינן אליבי' שיהי' רשעה המסורה לב"ד בפועל ולריו"ח דס"ל חייבי מיתות שוגגין חייבים מלקות ה"ה שאין הכרת פוטר ממלקות דהא אין חיוב כרת מסור לב"ד זהו תוכן דברי כת"ר בקצרה

והנה גם ההפלאה נדחק בדהגמ' דמכות ומגילה ותירץ דמאי דק' הגמ' כרנבה"ק היינו לפי"מ דמסיק דמתניתין אתי כר' יצחק דאל"כ הא לר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין מממון בלא"ה אין צ"ל כרנבה"ק וגם לפירש"י בפסחים דכ"ט דרנבה"ק אינו פוטר בשוגג וע"כ דמתניתין במגילה קאי על מזיד ובמזיד גם לריו"ח אין לוקה ומשלם (אף דאין זה הכרח כ"כ דמזיד ולא התרו בו דאינו פוטר מצד מלקות ומצד כרת הא לא בעי התראה] וצ"ל אליבי' דלר"ל אין הכרח לאוקמי כרנבה"ק או גם לריו"ח משום מלקות כשהתרו בו, אולם נראה דמשה"ק ההפלאה לק"מ דלפמש"פ הרמב"ם דחובל ביוהכ"פ משלם ואינו לוקה דכיון דגלי גלי אף על לאו אחר, משא"כ לרנבה"ק דכתובות ד' ל' וכמבואר בדהגמ' שבועות ד' ל"ג לאפוקי מדרבנה"ק ולרנבה"ק חבל ביוהכ"פ פטור ומדקאמר אין בין שבת ליוהכ"פ הא לענין תשלומין זו"ז שווין אלמא אף לענין חבלה דמי לגמרי יוהכ"פ לשבת ובע"כ דאתי כרנבה"ק וכיון שכן הד"ק דאמרי בי רב תנינא אין בין יוהכ"פ לשבת כו' דמאי ראי' מדרנבה"ק לרבנן כמשה"ק מעכת"ר

ד) ונראה למש"כ בעל המאור ובמלחמות משה"ק על הא דאריו"ח חלוקים עליו חבריו וא"ת אמאי לא פשטוה מדר' עקיבא דאמר חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשה תשובה ב"ד של מעלה מוחלים להם טעמא דעשו תשובה הא בלא תשובה לא נפטרו מידי כריתתן אלמא דרע"ק חולק על ר' חנינא דר"ח בשלא עשה תשובה קאמר דאי בעשה תשובה פוטרתו ולא מלקות וכו' וז"ל הרמב"ן גם זו התשובה אינה נכונה כו' דודאי אי ר' עקיבא כר' חנינא ס"ל פשיטא שאין לנו כאן שתי רשעיות דאי עבדית בי' הא לא מתקיימי בי' כו' אפילו תימא אין התשובה מכפרת לאו שתי רשעיות הן שהמלקות פוטרתו וכו' יעוין בלשונו הזהב דמסיק דלהכי קאמר שאם עשה תשובה לפי דקיי"ל דמי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה וא"כ במחויב כרת ומלקות יהי' נידון בחמורה בכרת ולא ילקו אותו כדי שיפטור מעונש כרת החמור ולהכי קאמר שאם עשה תשובה ב"ד של מעלה מוחלין לו ולא פסיקא לי' שיהי' כרת חמור ממלקות יעו"ש. עכ"פ סברת הרמב"ן ברורה דכיון דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אין זה שתי רשעיות וא"כ ה"נ לרנבה"ק אי ס"ל כרחב"ג דחיי"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן א"א שיפטור הכרת מלקות דידי' משום שתי רשעיות דאין זה שתי רשעיות כלל כיון דע"י המלקות נפטר מהכרת ושפיר מקשה הגמ' דאי כרחב"ג אידי ואידי בידי אדם הוא אף לרנבה"ק דכיון דחיי"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן ממילא אין זה שתי רשעיות וחייב מלקות והמלקות פוטר את הכרת אבל אם בהדי' הכרת עבר לאו אחר כמו לאו דלא יוסיף ביוהכ"פ פוטר הכרת ביוהכ"פ מלקות דלא יוסיף לפי שאינו נפטר מכרת ע"י המלקות של לאו אחר.