אחיעזר חלק אבן העזר ק

הוי עד דמטא לארעא והא כיון דבא מחמת מעשה אחד הכל מודים דפטור, וכן הקשה מהירושלמי בהמצית גדישו של חבירו בשבת דעל שבולת הראשון חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין ומשני דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה וכן בחסימה ולפי דבריהם למ"ל להירושלמי לומר על כל שבולת ושבולת חייב מיתה, תיפ"ל דהא בא מכח מעשה אחד יעו"ש ולדבריהם אי אפשר לתרץ כמשכ"ל בשי' הרשב"א משום דאשו משום ממונו חייב אח"כ דהא בדבריהם מפורש דאפילו למ"ד אשו משום ממונו נפטר מצד קלבד"מ ומבואר בד' התוס' ותלמידי הרשב"א דקלבד"מ מסלק המעשה לגמרי והתוס' לשיטתם בגיטין דנ"ג דדמי לנתנסך ע"י אחר ולהכי אינו חייב משום ממונו ג"כ וכן תמה בס' תרומת הכרי סי' שצ"ב על הנמוק"י שכתב דאשו משום חציו הוא כזורק את החץ שבשעה שיצא מתחת ידו אז באותה שעה נעשה הכל מהא דכתובות דל"א דלמ"ל להטעם דעקירה צורך הנחה תיפ"ל דעבור חיוב שבת וממון בא על תחלת הזריקה וכמ"כ מהא דב"ק ד"ע ומהירוש' דכתובות בהמצית את הגדיש ומסיק אע"כ דליתא להאי טעמא כלל ולעולם לא מחויב לא מיתה ולא ממון אלא בתר בסוף ואף דאנוס הוא בהכי חייבי רחמנא יעו"ש

והנה תמיהות התרומת הכרי על דברי הנמוק"י י"ל בפשיטות דאעפ"י דס"ל דאשו משום חציו וכמו שנעשה הכל מעיקרא ובתר מעיקרא אזלינן והיינו לכשנעשה בפועל בסוף חייב עליו מעיקרא [ואין סתירה מד' הנמוק"י לדהתוס' בב"ק די"ז שכתבו דאם זרק חץ ובא אחר ושברו דפשיטא דחייב ול"ש כאן מנא סבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק דדוקא בדהתוס' דבא אחר ושברו שלא נעשה בפועל לבסוף לא אזלינן בתר מעיקרא אבל לכשנעשה לבסוף אזלינן בתר מעיקרא והקצוה"ח בסי' ש"צ חושב דפליגי הנמוק"י והתוס' ולפמש"כ לא פליגי, ומיושב ג"כ מה שתמה הקצוה"ח מד' הרא"ש בפ' כיצד הרגל גבי התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דחייב שכתב ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דתלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הנזק ואי נימא לחלק בין זרק חץ לזרק כלי א"כ מאי קשי' דהא התם התיזה ברה"ר דאינו אלא צרורות והו"ל זורק חץ יעו"ש, ולמש"כ היכא שהוא בא בפועל לידי סוף אזלינן בתר מעיקרא אף בזורק חץ וא"כ בדין התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י בדין שתהי' בתר מעיקרא כיון שהגיע לידי סוף] וכיון דבעינן שיהי' נעשה בפועל להכי לענין דין פטור דקלבד"מ בעינן שיהי' חיוב מיתה וממון בפועל כאחד, ולהכי בזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו ניהו דדין חיוב בין למיתה ובין לממון נתחייב על פי מעשה זריקתו מעיקרא מ"מ כיון דחיוב מיתה בפועל לא הי' קודם שבא לידי העברת ד"א בפועל וכיון דבפועל אינם באים כאחד אין בזה פטור דקלבד"מ וכן בהצית בגופו של עבד אעפ"י שיש בזה חיוב מיתה בפועל מ"מ על שריפת הגדיש שאח"כ כיון שלא הי' חיוב ממון בפועל בעת הצתת הגדיש אין זה באים כאחד וכסברת הרשב"א ואין סתירה לפי"ז לד' הנמוק"י מכתובות דל"א ומב"ק ד"ע ומד' הירושל' בכתובות וכ"ז י"ל לשי' הנימוק"י אבל לשי' התוס' בב"ק ותלמידי הרשב"א ומוהר"י אשקאפה דס"ל דכל שנעשה ע"י מעשה דקלבד"מ נפטר דדמי לעשה אחר יקשה כנ"ל

ז) ונראה בשי' התוס' ותלמידי הרשב"א עפמש"כ השימק"ו בב"ק ד"ע בקושית התוס' שם דמכי מטי לאויר חצירו חייב משום שבת כו' ותירצו דדוקא היכא דחיוב קודם מיתה לחיוב תשלומין כמו בהצית בגופו של עבד פטור אף שנשרף אח"כ הגדיש אבל כשחיוב תשלומין קודם לחיוב מיתה חייב יעוי"ש, וכמשכ"ל לחלק דהיכא דיש חיוב מיתה בפועל בעת התחלת המעשה נפטר משום קלבד"מ אח"כ ולהכי בהדליק את הגדיש ועבד כפות לו דהוי רודף כמש"כ הרשב"א ונתחייב מיד משום קלבד"מ נפטר גם משום ממונו אח"כ לכשכלו לו חציו, וכן מש"כ תלמידי הרשב"א בזרק חץ וקרע שיראין בהליכתו והמית האדם דהו"ל רודף בעת זריקתו וניתן להצילו בנפשו בין שקרע השיראין קודם שהמית או אחרי שהמית נפטר משום קלבד"מ משא"כ בזרק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו דלא נתחייב מיד משום שבת והחיוב ממון בא קודם חיוב מיתה לולא הטעם דעקירה צורף הנחה לא נפטר וכן בהא דמרובה ד"ע דמקשה מכי מטי לאויר חצירו קנה לענין שבת לא מחייב עד דמטי לארעא דלא נתחייב מיד משום שבת ואינם באים כאחד [ובל"ז נראה לחלק דהתם לא בעינן לקנין המכירה מעשה הזריקה ורק קנין אויר החצר של הלוקח גורם להמכירה וא"צ פעולת המוכר וזריקתו לזה עי' כעין זה באס"ז כתובות ובהפלאה] אולם מד' הירוש' בהמצית גדישו של חבירו בשבת דמקשה דעל שבולת ראשון חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין עדיין יקשה לדבריהם דהתם נתחייב מיד משום שבת ונפטר משעת הצתה משום קלבד"מ ומהכ"ת יתחייב אח"כ בתשלומין לשי' התוס' ותלמידי הרשב"א ולמ"ל להירוש' לומר מטעם דכל שבולת ושבולת חייב מיתה והא איכא ג"כ נפ"מ לדינא דאם הדליק את הגדיש בשבת ודלק אח"כ בחול דל"ש בזה על כל שבולת ושבולת חייב מיתה יתחייב מצד הגדיש ואלו מצד שנעשה במעשה אחת נפטר

וסבור הייתי לומר בדעתם למש"כ התוס' בגיטין דנ"ג דרב דס"ל דמנסך ממש משום דמשעת הגבהה נתחייב על מה שנעשה אח"כ ושמואל ס"ל כיון דעל שעת הגבהה אומר לו הש"ל וכיון דקלבד"מ הוי כאלו נסכו אחר, ועכצ"ל דרב לא ס"ל דהוי כאלו נסכו אחר ואע"פ דגם לרב אינו חייב על הניסוך מצד קלבד"מ, והוי כשוגג או אנוס דפטור מ"מ חשוב שנעשה המעשה על ידו ואינו יכול לומר הש"ל ולפיכך לדידי' גם באשו לר"ל ולפי המסקנא גם לריו"ח דחייב משום ממונו אע"פ דעל הדלקתו אינו חייב משום קלבד"מ מ"מ חייב אח"כ על אשו דהוי בעלים שלו, ולהכי לדידי' איצטריך לטעמא דחייב על כל שבולת ושבולת ולרב בעכצ"ל בהא דהדליק את הגדיש ועבד סמוך לפי המסקנא דלכו"ע איכא משום ממונו דלהכי פטור דמיירי שנשרף הגדיש והעבד כאחד או די"ל דאחר הדלקה לא הי' איפשר לאהדורי וס"ל דהוי מעשה אחד בכה"ג פטור, אלא דבאמת דהתוס' בגיטין דנ"ג בסברת רב צ"ע [והתורת גיטין כתב משום דרב לטעמו דס"ל בדמים קנינהו וקנה בהנסוך לפיכך א"י לומר הס"ל ודבריו תמוהים דדוקא היכא דבדמים קנינהו בעת הגזילה אמרינן דנפטר מוהשיב וקנה גוף הגזילה אבל איך יקנה בהנסוך אחרי שכבר אגבה ואטו על ידי חיוב מיתה יקנה הכל] דהא ממשנתינו דתני המנסך בשוגג פטור מבואר דלאו מתורת גזילה קא אתי' עלה דאל"כ גם בשוגג יתחייב, ועכ"פ הא מבואר דבמנסך בשוגג פטור אע"ג דאגבי' עכ"פ בקלבד"מ דלא נתחייב על מעשיו והוי כשוגג מהכ"ת יתחייב, ואין לומר דדוקא בשוגג שכסבור שהוא שלו ולא נתכוין לגוזלו ולא קנה בהגבהה ול"א בו מדאגבי' קני' דא"כ יקשה בזה בהא דקאמר התם בפלוגתא דר"י ור"מ אי קנסו שוגג אטו מזיד במנסך והא כיון דבשוגג לא קנה בהגבהה א"כ פטור משום קלבד"מ בכה"ג גם במזיד, אולם המחוור בזה מש"כ הגרעק"א בתשו' סי' קס"ד בכונת התוס' עפמש"כ התוס' שם בד"ה מנסך דלהכי אין לחייבו מטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך כו' משום דלא מחייבין טפי כאלו הי' היזק ניכר עיי"ש, ולהכי ס"ל לרב כיון דאגבה קני' ובהיזק ניכר בכה"ג א"י לומר הש"ל