אברבנאל על יואל א:ט

ואחרי שזכר חרבן הארץ וגלות ישראל דיבר כנגד חרבן הבית ועליו אמר אבלו הכהנים משרתי השם לפי שהאויב השחית את הארץ הגלה את העם החריבה בית ה', והנה הרד"ק הוקשה אצלו איך יקראו הנביא את הארבה בשם גוי והשיב אל לבו כי כן כתוב הנמלים עם לא עז (משלי ל, כה), להוכיח שגוי ועם יאמר על הב"ח הקטנים האלה וגם בזה נטו אשוריו מני דרך כי כפי האמת לא יאמר על היתושים ועל הארבה שם גוי ולא שם עם ומ"ש ד' הם קטני ארץ הנמלים עם לא עז חז"ל דרשוהו במדרש משלי (ל, י) על ד' מלכיות אמרו הנמלים עם לא עז אלו בבל שנאמר הן ארץ כשדים זה העם לא היה שפנים גוי לא עצום זה מדי מלך אין לארבה זה יון שממית בידים תתפש זה רומי כמש"ש, הלא הם יורוך יאמרו לך בדבריהם אלה שאמת יהגה חכי במ"ש בכללות הנבואה הזאת.

ואחרי שזכר השחתת הארץ וגלות העם וחרון בית ה' התחיל לקונן עליהם א' לא'. ועל הארץ אמר, (י) שודד שדה כי אבלה אדמה כי שודד דגן הוביש תירוש אומלל יצהר ר"ל שא"י נתקללה בדגן ובתירוש וביצהר וביתר הפירות כמו שיזכור מעת שעלה האויב עליהם, (יא) ולכן הובישו אכרים שהם עובדי אדמה הלילו כורמים שהם הכרמים אם האיכרים על חטה ועל שעורה לפי שאבד קציר השדה, (יב) ואם הכורמים עובדי הכרמים והאילנות לפי שהגפן הובישה והתאנה אומללה ושאר הפירות הטובות רמון גם תמר ותפוח וכל עצי השדה יבשו, ומפני שהגפן והתאנה היה משל לאומה לכך ביאר הנמשל באמרו כי הוביש ששון מבני אדם כלומר שתלך האומה בגלות עזובה ועצובת רוח, ואם היתה הנבואה על היין שנכרת מני הארבה לא היה לו לומר בגפן הובישה והתאנה אומללה וכל עצי השדה יבשו כי אם הפרי אכל הארבה והעצים למה ייבשו ויאומללו.