אברבנאל על ירמיהו נ:כח

וראה הנביא בנבואתו כאילו רבים מבני ישראל שהיו בבבל היו נסים ופלטים משם ובאים לירושלם להגיד בציון את נקמת השם אלקינו ונקמת היכלו ששרפו הכשדיים. וראה עוד בנבואתו כאילו בעת בוא פרס ומדי על בבל היו משמיעים קול הכשדיים ומאספים עם רב להנצל מהם וזהו (כט) השמיעו אל בבל רוצה לומר אספו כל בבל כי הנה רבים והם המורים בחצים מלשון ויהי רובה קשת (בראשית כא, כ), וימררוהו ורבו (שם מט, כג), שהם המורים בחצים דורכי קשת יחנו לה סביב אל יהי לה פליטה כי אל ה' זדה שחשב בבל לבא בזדון על עם ה' ועל בית מקדשו, (ל) ובאותו עון מהזדון יפלו בחוריה ברחובותיה וכל אנשי מלחמתה של בבל ידמו ויכרתו ביום ההוא נאם ה' וגזרתו, ולפי שבעל הזדון היה מלך בבל מזרע אותו רשע נבוכדנצר לכן ניבא כנגדו (לא) הנני אליך זדון רוצה לומר אני אלחם עליך כי בא יומך והגיעה העת של פקודתך, (לב) ואז יכשל זדון ונפל והוא מלך בלשצר שהרגוהו, ואין מקים לו כי לא יהיה עוד מזרעו מולך בבבל ואבער אש בערי בבל ואכלה כל סביבותיו העוזרים אותו, (לג) ואתה מלך בבל חשבת שבני ישראל ובני יהודה כל המחזיק בהם יזכה בהם לעד אין הדבר כן כי הם שלי ואם הם בידכם עתה הם עשוקים, ואמר בני ישראל כנגד השבטים שהלכו גולים לאשור ובני יהודה כנגד גלות בבל, וכל שוביהם מלבד הרעה אשר עשו בגלות אותם הנה עוד היום החזיקו בהם מאנו שלחם, (לד) דעו נא כי גואלם חזק ה' צבאות שמו והוא יריב את ריבם למען הרגיע את הארץ שהיה מלך בבל מרגיז אותה בהכנעה רבה ובמותו יהיה מרגוע בכל הארץ והרגיז ליושבי בבל, (לה) ומפני זה היתה הגזרה העליונה שיהיה חרב על כשדים ושריהם וחכמיהם.

ולפי שהמלחמה תעשה בחכמה וגבורה כמו שאמר עצה וגבורה למלחמה, כנגד העצה אמר (לו) חרב אל הבדים ונואלו רוצה לומר שחכמי בבל וקוסמיו היו מיעדים הכשדיים בהצלחה וכבוד ועתה שידעו כי בדים הם וכוזבים יהרגום מלשון בדיך מתים יחרישו (איוב יא, ג) ואמנם כנגד הגבורים אמר חרב אל גבוריה וחתו, (לז) חרב אל סוסיו וגומר, ולפי שהיו נכריים רבים בבבל אמר ואל כל הערב אשר בתוכה רוצה לומר ערב רב שהיו בתוך בבל, או אמר ואל כל הערב על הסוחרים שהיו בהם מלשון ועורבי מערבך (יחזקאל כז, כז), ואמר שכל החכמים והגבורים והערב כולם יהיו לנשים בחולשתם ופחדם, ולפי שהבבליים היו בוטחים בעושרם ואוצרותיהם אמר חרב אל אוצרותיה ובוזזו שישללו האויבים אותם, ולפי שנהר פרת היה עובר בתוך בבל והיה עולה על הארץ כנילוס במצרים וממימיו היו מתברכים תבואותיהם אמר (לח) חורב אל מימיה ויבשו כי יבשת המים יקרא חרבה וחרב וראוי הוא שיהיה כל אשר להם לחרב לפי שארץ פסילים היא בבל ובאימים שהם הצלמים יתהוללו וישתגעו, אבל יונתן תרגם ובטעוותא משתבחין שתרגם יתהוללו מלשון הלול ומהלל, (לט) ולכן להיות בבל ארץ פסילים ואלילים תהיה משפטה שתחרב וישבו ציים את איים ובנות יענה שהם החיות השוכנות בארץ ציה, ולא תשב עוד ארץ בבל ולא ישכון בה אדם עד דור דור, (מ) וזה לפי שארץ בבל תתהפך מאת ה' מן השמים כמהפכת סדום ועמורה ושכניה שהם ערי הככר, וכמו שבארץ סדום ועמורה לא שכן בה אדם כן יהיה בבבל: