אברבנאל על ירמיהו נ:יז

שה פזורה ישראל וכו' עד הנה עם בא מצפון. אמר הנביא כמו שהשה הפזורה שיצא מעדרו אבוד בשדה כן היה ישראל, אריות הדיחו רוצה לומר הדיחו אותה והבריחוה מעדרה הראשון, אכלו מלך אשור כי הוא היה כאריה שבא על השה ההוא ואכל את בשרו ולא השאיר בו כי אם העצמות כי מלך אשור הגלה עשרת השבטים והעצמות שנשארו הם יהוד' ובנימין, וזה האחרון עצמו נבוכדנצר מלך בבל הוא אכל את העצמות שנשארו ממלך אשור כי הוא הגלה יהודה ובנימין הנשארים ובזה עצמו את השה כי שבר כל עצמותיו ולא נשאר ממנו דבר, (יח) ולכן כה אמר ה' צבאות שהוא אלקי ישראל וגואלם הנני פוקד על מלך בבל ועל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור, (יט) ושובבתי ואמשוך ואשיב את ישראל שהיו גולים בבבל אל נוהו שהוא ירושלם, ולפי שהמשילו בשה פזורה אמר בו ורעה את הכרמל רוצה לומר אותו שה פזורה תרעה את ארץ הכרמל והבשן ובהר אפרים והגלעד תשבע נפשו מרוב דשא, וזכר המקומות ההם לפי שהם כולם ארץ מרעה, ולפי שגלות בבל היה על חטאת ישראל ורשעתם והם לא עשו תשובה בבבל ואיך אם כן תצא משם ותחזור לירושלם הוצרך השם לומר (כ) בימים ההם ובעת ההיא נאם השם יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה לא להיותם נקיים מעון אלא לפי שאסלח לאשר אשאיר, ויתכן שאמר זה יבוקש את עון ישראל ואיננו על ביטול השמיטות כי כבר יהיו גולים כמספר השנים שלא שמטו בארץ וזהו ואיננו כי כבר שלמו נשיים, ואמנם אומרו בנבואה הזאת ישראל ויהודה אין ראוי שיובן שם ישראל כאן על עשרת השבטים אבל אמרו על הנשארים מהשבטים שלא הלכו עם אחיהם בגלות אשורה ונשארו נטפלים עם יהוד' ובנימן, ולהראו' זה אמר כי אסלח לאשר אשאיר ירמוז לנשארים מעשרת השבטים, והותרה בזה השאלה הראשונה. וה"ר דוד קמחי פירש הייעוד הזה לעתיד לבא וישראל הנאמר כאן על עשרת השבטים ואינו נכון.

ולפי שאמר הנביא שלא ימצא עון יהודה וישראל בימים ההם אמר מיד שבענין בבל יהיה הדבר בהפך כי העון והחטאת יעלה עליה וזהו (כא) על הארץ מרתים עלה עליה, והמפרשים פירשו וארץ מרתים על בבל כי היא מדינת המרד והפשע, וכן תרגם על ארעא דעמא חרבן, וכן תרגם ואל יושבי פקוד שהיה פקוד שם עיר מערי בבל, ויותר נכון לפרש שעל הארץ רוצה לומר ארץ בבל כי היא הארץ הידועה במקום הזה מרתים המרדים שעשה בבל ופשעיה, אמר ה' כנגד כל מרי מהם עלה עליה ואל יושבי פקוד רוצה לומר ואל יושבי ההריגה שהם הכשדיים וקראם יושבי פקוד כלומר המתמידים בהריגה והחסרון לפי שהיו תמיד הורגים עמים מלשון ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא, מט), חרוב כלומר חרוב תחרב אותם, ואם ינוסו וימלטו מהם אנשים החרם אחריהם ועשה ככל אשר צויתיך והכל דבור לנגד העון והמרד של הבבליים שהוא יעלה עליהם ויחריבם, והוא על דרך עונותיו ילכדונו את הרשע. והמפרשים פירשו עלה עליה וכל הפסוק על דריוש מלך מדי שהשם צוה לו שיחריב את בבל (כב) ולכן אמר הנביא שהוא כאילו שומע קול מלחמה בארץ ושבר גדול בבבל, (כג) והוא תמה על זה באומרו איך נגדע ונשבר פטיש כל הארץ רוצה לומר בבל שבחזקה ותוקפה היה כפטיש שובר ומפוצץ הכל ועתה איך היה זה שנשבר, (כד) והקדוש ברוך הוא אומר יקשתי לך וגם נלכדת בבל רוצה לומר אני שמתי לך מוקש שנלכדת בו ואת לא ידעת מהמוקש ההוא שהיה לפניך כי אילו ידעת אולי היית נמלט מידי פרס ומדי אבל לפי שלא ידעת דבר מביאתם לכן נמצאת וגם נתפשת כי לא יכולת לברוח ותפשוך, והיה המכשול הזה ממני לפי שבה' התגרית רוצה לומר נלחמת והוא מלשון ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב, ט), (כה) עתה תדע שמאתי היתה כל רעתך כי פתח ה' את אוצרו והוציא את כלי זעמו יען היתה המלחמה הזאת לא לפרס ומדי כי מלאכה היא לאדני השם צבאות לעשות' בארץ כשדים, (כו) והוא מצוה את המדיים והפרסיים ואומר אליהם בואו לה מקץ רוצה לומר לבבל מעת שבאה קצה פתחו מאבוסיה המקומות שאוצרים שמה התבואות והפירות חוץ מן העיר שלקחו אותם האויבים בבואם עליה, סלוה כמו ערמים רוצה לומר דרכו עליה במסילה כמו שדורכים על הערמים לדושם, וה"ר דוד קמחי בשם אביו פירש עשו תלים תלים כמו ערמים משללה כי לדעתו כל לשון מסילה ענין הרמה הוא, והחרימוה אל תהי לה שארית, (כז) ואמנם כנגד השרים אמר חרבו כל פריה ירדו לטבח וחרבו הוא מלשון חרב, ופריה הוא כנוי לשרים שהוא כמו סבבוני פרים רבים (תהלים כב, יג) וכן תרגם יונתן, יאמר הרגו כל שריה וירדו לטבח בענין שיאמרו כל אדם הוי עליהם כי בא יומם עת פקודתם.