אברבנאל על ירמיהו לא:ב

כה אמר ה' מצא חן במדבר וגומר עד שמעו דבר ה' גוים. הנבואה הזאת היא גם כן בגאולה העתידה והיא נחלקת לג' חלקים. הא', מתחילתה עד כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל עוד יאמרו את הדבר הזה וגומר והוא ידבר מקיבוץ עשרת השבטים ותשובתם על אדמתם. והחלק הב', הוא משם עד הנה ימים באים נאם ה' וזרעתי את בית ישראל והוא ידבר מגאולת מלכות יהודה. והחלק הג', משם עד הנה ימים באים ונבנתה העיר והוא ידבר מהתחברות שתי המלכיו' יחד יהודה וישראל וכמו שאפרש. ורש"י פירש שמצא חן במדבר הם דברי האל, (ב) ושמרחוק ה' נראה לי הם דברי הנביא, ושמאמר ואהבת עולם אהבתיך הם דברי ה', ופירש מרחוק בזכות האבות. וה"ר דוד קמחי כתב שפסוק מצא חן במדבר כולו הם דברי ה', ומרחוק ה' נראה לי הם דברי ישראל מתרעמים שמזמן רחוק נראה להם ועתה הסתיר פניו מהם, והש"י משיבם ואהבת עולם אהבתיך ופירש מצא חן במדבר שישראל מצאו חן בעיני ה' כשהוציאם ממצרים והוליכם במדבר שהיו שרידי חרב המצריים המתנכלים אותם להמיתם, והלוך להרגיעו ישראל הוא ענין האל ההולך לפניהם במדבר, ושניהם פירושים דחוקים בלתי מתישבים בכתובים ויקשה אליהם למה אמר מצא חן במדבר והיה ראוי שיאמר במצרים כי שם מצאו חן בעיניו להוציאם, ומה שת"י שספק צרכם במדבר אינו מענין הפרשה, גם אומרו עם שרידי חרב על יוצאי מצרים הוא זר כי שם לא הרגם בחרב, וכדי לברוח מהספקות נראה לי לפרש במדבר מלשון מדברך נאוה (שיר השירים ד, ג) שהוא נאמר על התפלה והדבור יאמר ה' שמצא חן במדברו ותפלתו לישראל שהם שרידי חרב מהגלות הארוך הזה שלא הרגו אותם האומות כמו שהרגו אכלוסים רבים מהגולים, ולכן יתפללו הלוך להרגיעו רוצה לומר ראוי לך ה' אלקינו שתלך להרגיעו מצרתו, כי הלוך הוא מקור וישמש בכל הזמנים, וביאר מה הוא העם הזה שמצא חן במדברו ותפלתו בהיותם שרידי חרב הגליות ושמדברו ותפלתו הוא הלוך להרגיעו ואמר שהוא ישראל, ויהיה לפי זה הכתוב מסורס כאילו אמר מצא חן ישראל במדברו ותפלתו שאמר כנגד הש"י עם שרידי חרב הלוך להרגיעו כי זהו מדברו נאוה והקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים, ויתנו טעם לתפלתם ודבורם באומרם עוד מרחוק ה' נראה לי רוצה לומר מזמן רחוק בהיותנו במצרים נראה לנו לגאול אותנו ולהרגיענו מגלותנו ולכן גם עתה הלוך להרגיע לעם הזה, וע"ז הקב"ה משיבו כן דברת שמרחוק נראתי לך גם מרחוק אהבתיך וזהו ואהבת עולם אהבתיך ועל כן משכתיך חסד להוציאך מגלות מצרים ולתת לך התורה וארץ הצבי ושאר החסדים, ואף על פי שעזבתיך בגלות שנים רבות (ג) עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל רומז למלכות אפרים, ואמר נבנית לפי שהאומה בחרבנה וגלותה היא כבנין ההרוס שיתפזרו עציו ואבניו וכשיבנה יתקבצו, וביאר שתהיה בנינה מהשם יתברך בכחו הגדול והוא אומרו עוד אבנך כי אני אהיה הבונה שלך עוד תעדי תופיך כמו שעושים הבתולות לצאת במחול משחקים, והוא משל למדות המשובחות והאמונות האמתיות שבמקום שהיית בגלות עצובת רוח ודוה הנה אז תצא במחול שמחים והמשחקים, (ד) ובמקום שהכותיים בגלות השבטים נתישבו בהרי שומרון ואכלו פרי כרמיך יבא זמן שתטעי כרמים בהרי שומרון ואשר יהיו נוטעים אותם יחללום בשנה הרביעית כמצות התורה, ומלת נטעו הוא עבר במקום עתיד, ולפי שהכרמים שהם בהרים יעשו יין יותר משובח להיות השמש מכה בהם תמיד, ובשומרון בזמן השבטים מפחד האויבים היו יראים לצאת לכרמים, לכן להבטיחם על השלוה אמר עוד תטעי כרמים בהרי שומרון ולא תירא מהאויבים ללכת שמה, ובא הפסוק הזה פעם בלשון יחיד לנקבה עוד תטעי ופעם לזכרים הרבים נטעו נוטעים וחללו, וכל זה מורה על מה שזכרתי בהקדמת זה הספר ממיעוט בקיאות ירמיהו בלשון ובכתיבה ואחשוב שעל הכותיים אמר נטעו נוטעים וחללו שהם נטעו בהרי שומרון כרמים וחללי אותם בתועבותיהם ויהיה לפי זה הפירוש הפסוק מתוקן בדקדוקו מבלי דוחק.