אברבנאל על ישעיהו ט:ח

ואמרו וידעו העם כולו אפרים ויושב שומרון בגאוה ובגודל לבב, רוצה לומר שידעו שנפלה התורה מביניהם, ולא ידעו ולא יבינו ממנה דבר, אבל היתה ידיעתם כולה בגאוה ובגודל לבב, כלומר בענין הכבודות והגאוות ובמה שראוי לגדולי הלב, והם אשר קרא הפלוסוף בספר המדות מאגנא ני"מו בזה היתה כל ידיעתם כי נשתלמו בידיעה המדותיית מצד הסברה, ושמו כל מגמת פניהם לענין הכבוד בגאוה וגאון ודרך רע לא בתורה האלקית, והוא אומרו וידעו, שהוא לשון ידיעה כפשוטו, העם כולו, רוצה לומר עם ישראל והם הדרים בכל מקומות השבטים שנקראים בשם אפרים, ואם בפרט יושב שומרון, היתה ידיעתם כולה בגאוה ובגודל לבב, כי בזה היה עיונם תמיד, לא בתורה האלקית עד שמפני היות כל מחשבתם בענין הכבוד היו אומרים תמיד, (ט) לבנים נפלו וגזית נבנה, שקמים גודעו וארזים נחליף רוצה לומר שהיה כל מגמתם לעשות בתים יקרים ועליות מרווחים, יותר מכל אשר היו לפניהם, ולכן היו אומרים, אם נפלו הבתים אשר בתוכנו שהיו נעשות מלבנים, עתה מפני הכבוד והגאוה נעשה אותם לא מלבנים כראשונה, כי אם מאבן גזית שהוא בנין יותר נכבד ומעולה, ואם שקמים והם העצים הפחותים שבבתים גודעו, הנה לא נשים אחרים במקומם כמוהם, אבל נחליף אותם בארזים, וכל זה היה בגאותם ובגודל לבם, ומצורף לגאותם ולגודל לבם היה הסכלות, כי לא היו חושבים שיבא צר ואויב בשערי שומרון, ולכן היו עושים בנינים חזקים מאבני גזית במקום שהיה שם בראשונה לבנים, ומארזים במקום שקמים, לחשבם שתמיד ירשו ארץ ולא יסחו ממנה, כי היתה גאותם וגודל לבבם כל כך שלא היה עולה על לבם חמת ה' ועונשו על מעשיהם, ושיביא עליהם צרה וצוקה, ואת מלך אשור לכבשם, ולכן היו מתעסקים תמיד בבנין בתיהם ובאופן חזק למען יעמדו ימים רבים, ואפשר עוד לפרשו על מלכות בית דוד שהיה בעיניהם כלבנים וכשקמים שהם דברים חלושים, והיו אומרים שמלכות ישראל יתחזק ממנו ויהיה גזית וארזים בערכם כי גם זה היה אליהם בגאוה ובגודל לבב, ואם היו נמשכים אחר התורה האלקית, לא היו אומרים כל זה, והיו פוחדים אל ה' ואל עונשו, ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלה השנית.

וזכר הנביא שלא יהיה כמו שחשבו בגאותם וגודל לבבם, כי הנה הקדוש ברוך הוא כדי להענישם בראותו שהם כרתו ברית עם רצין מלך ארם, ישגב, רוצה לומר יחזיק את צרי רצין עליו ואין פירוש עליו על רצין, כי אם על ישראל, ששרי רצין והם הסגנים אשר במלכותו, יחזקם הקדוש ברוך הוא כנגד ישראל, ואת אויביו ר"ל של ישראל יסכסך באופן שכולם יבואו עליו, (יא) ארם מקדם, ולא יועיל הברית אשר כרתו עם רצין, ואין ראוי שיובן זה על הגלות הכללי אשר גלו שמרון ובנותיה, כי אם שהיו באים האויבים מכל ארץ ישראל, והיו אוכלים תבואות הארץ, באופן שנשארה האדמה רעבה, והעם היושב בה נקשה ורעב, ועל זה אמר, ויאכלו את ישראל בכל פה שהוא מאכל התבואות, וזו היתה ההתראה הראשונה שהתרה הקדוש ברוך הוא בהם, ולא הרגישו בה לגאותם וגודל לבבם וזהו אמרו בכל זאת לא שב אפו של הקדוש ברוך הוא, כי לא היה זה העונש האחרון התכליתיי העתיד לבוא עליו, אבל היא התראה בלבד, ומפני זה ידו נטויה, ר"ל שהקב"ה גם אחר שעשה להם זה לקבץ אויביהם לבוא לאכול את ארצו, היה ידו נטויה להענישם ביותר מזה, והמאמר הזה הוא המשליי, כי האדם כאשר יכה לאדם אחר אם כבר נשלם חום לבבו ונקמתו ממנו, לא היה עוד ידו נטויה ללחום אבל ישפיל אותה, אמנם כאשר לא נתקררה דעתו והוא עדיין חושב להנקם עוד תהיה ידו נטויה, כאומר חכו לי שעוד אשיבה ידי עליכם ועל דרך זו אמר אדונינו משה (דברים כו, ח) ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ר"ל שהיתה היציאה ממצרים באותם המכות ביד חזקה, ושעוד היתה ידו של הקב"ה נטויה להנקם מהם על הים, וכן אמר בכאן ועוד ידו נטויה להנקם עוד מהם.

וזכר שכן היה מן הראוי לעשות לפי (יב) שהעם לא שב עד המכהו, שהוא הקדוש ברוך הוא, לפי שהיו מיחסים כל זה אל המקרה, ולא היו אומרים שהיה עונש מהשם יתברך, וזהו אומרו עד המכהו, ולכן, ואת ה' צבאות לא דרשו, כי בהיותם בלתי מאמינים שהיו עונשיהם בדרך השגחה, לא היו דורשים ומתפללים לאל יתברך על תשובתו. והבן סגנון דברי הנביא שכיוון בזה, שהשב בתשובה אם שישוב מפחד העונשים, וזאת תקרא שלא לשמה, ואם שישוב מפני שיתבונן ויכיר במעלת השם יתברך וגדולתו והיא לשמה, ואמר שהעם הזה לא שבו בתשובה באחד מהפנים האלה, לא מפחד העונש והוא אומרו, עד המכהו ולא מפני מעלת השם וזהו, ואת ה' צבאות לא דרשו, רוצה לומר אדון צבאות מעלה ומטה והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה השלישית.