אברבנאל על ישעיהו סג:ז

הנבואה הארבעה ושלשים תחילתה חסדי ה' אזכיר וגומר עד כה אמר ה' השמים כסאי, ויש בה ארבע פרשיות. הראשונה, חסדי ה' אזכיר. השנית, נדרשתי ללא שאלו. השלישית, כה אמר ה' כאשר ימצא התירוש באשכול. הרביעית, כה אמר ה' אלקים הנה עבדי יאכלו. וראיתי לשאול בה ששת השאלות.

השאלה הראשונה אם היו הפרשיות האלה כולם בנחמות האומה וייעודי הגאולה העתידה וכן מה שאמר אחר זה כה אמר ה' כאשר ימצא התירוש באשכול וכה אמר ה' השמים כסאי ושאר הפרשיות כולן עד סוף הספר, למה אם כן הפסיק ביניה' בפרשת חסדי ה' אזכיר ומה ראה הנביא על ככה לזכור במקום הזה החסדים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל כי הוא כולו ממה שעבר ושאר הפרשיות הקודמות ואשר יבאו אחר זה הם כולם לעתיד ומה ענין זה אצל זה.

השאלה השנית באומרו ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלם מים, ולא ידענו מי הוא אשר יזכור זה כ"א היה הקב"ה הוא הזוכר כל זה איך יאמר איה המעלם מים ואיה השם בקרבו את רוח קדשו שהוא הוא הקדוש ברוך הוא והוא חי וקיים ואיך יאמר על עצמו איה ואיו, גם אומרו משה עמו והיה ראוי לומר משה ועמו, ואם יהיה ישראל הוא הזוכר איך יאמר שישראל זכר ימי עולם משה עמו והוא הוא העם.

השאלה השלישית באומרו כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, וזה שמשלושת האבות אברהם יצחק וישראל זכר הראשון שהוא אברהם והג' שהוא ישראל והשמיט יצחק האמצעי ביניהם שני לאבות.

השאלה הרביעית באומרו למ' תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך, וזה כי טוב וישר ה' יורה חטאים בדרך ומיישר בני אדם ליראה אותו ולעבדו ואיך אמר שהוא יתברך מתעה את עמו ומקשיח לבם משייראו מלפניו והלא הוא ית' אמר מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי (דברים ה, כט) ואדון הנביאים אמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה (שם י, יב) ורוב מוסרי הנביאים היו ליראה מלפניו ולנחותם במעגלי צדק לא להטעותם חלילה לאל מרשע.

השאלה החמישית באומרו בעשותך נוראות לא נקוה וגומר, כי יראה שאין בכתובים האלה מאמר גוזר ומה שדרשו חכמים ז"ל (ברכות לד, ב; שבת סג, א; סנהדרין צט, א) שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתיך יעשה למחכה לו אי אפשר שיתישב על פשט הכתוב ואני לפרש פשוטו באתי.

השאלה הששית באומרו ואתם עוזבי ה' השכחים את הר קדשי העורכים לגד שלחן וממלאים למני ממסך, כי מה היה ענין הגד וענין המני, ומה שאמרו המפרשי' שגד הוא מזל ממזלו' השמי' ומני הוא שם לכל כוכב משבעה כוכבי לכת לפי שהם מנויים ושהפסוקים האלה נאמרו כנגד פושעי ישראל שהיו בירושלם בעת חרבן ראשון עובדי עבודה זרה כבר כתב ה"ר דוד קמחי הספיקות שיתחייבו להם על זה הפי' עד שבעבורם נטה הוא לפרשם על השכר והעונש הנפשיי כמו שדרשוהו חכמים ז"ל, וראוי אם כן לפרש הכתובים על פי פשוטם והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות האלה כולם.

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא לבאר שצרו' ישראל בגלותם היו על חטאיהם ועל זה עשה הנביא ספור ממה שקרה להם עם השם יתברך מעת שהוציאם מארץ מצרים עד שהגלה אותם בין האומות, וסידר הנביא בשם ישראל תלונה ותרעומת כאלו הם מתלוננים נגדו יתברך על אורך גלותם וצרותיהם, ותשובת השם יתברך עליהם להודיעם שעונותיהם הטו אלה שעם כל זה יש תקנה לאחריתם ולא יבאו לידי כליה כי כאשר ימצא התירוש באשכול ויאמר הרואה אל תשחיתהו כי ברכה בו כן יעשה השם יתברך למען עבדיו שלא ישחית הכל אבל יוציא מיעקב זרע שישוב ליירש ארצות הקדש ופושעי ישראל ימקו בעונם ושאריתם יאכלו וישתחוו כל דשני ארץ כי ישכחו הצרות הראשונות, ויהיה בירושלם גילה ועמה משוש ויהיו להם הצלחות רבות ממינים רבים וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים וכל זה כדי לקיים ולהבטיח הייעודים אשר קדמו מהגאולה העתידה כי לא זכר כאן החסדים הראשונים מפאת עצמם כי אם לעשות מהם ראיה כמו שיבא הביאור על זה, והותרה בזה השאלה הראשונה.

חסדי ה' אזכיר וכו' עד הבט משמים וראה. הנה רש"י עשה אזכיר פעל יוצא שאמר הנביא שיעשה לישראל שיזכרו החסדים שעשה להם הש"י במה שעבר והרד"ק פירש אזכיר כמו אזכור שהוא פועל עומד ופירש חסדי ה' אל החסדים שהראה לו האל שהי' עתיד שיעשה לעמו ושהנביא היה זוכר אותם כדי לתת לו יתברך עליהם תהלות ושבח ואין ספק שכפי דרך הדקדוק צדקו דברי רש"י שאם היה הנביא מדבר בעדו היה לו לומר אזכור כמו אזכור מעללי יה (תהלים עז, יג), אבל מה ענין הזכירה הזאת ותכליתה נראה לי שאינו כדי לתת עתה הנביא או ישראל תהלות והודאו' על מה שעשה עמהם בימים ההם, אבל ענינו שהנביא רצה לעשות בשם ישראל תלונה כנגד השם מרוב החסדים שעשה עמהם בירחי קדם ושעתה הסתיר פניו מהם ועם כל צרותיה' המון מיעיו אליה' התאפקו, והיתה תכלית התלונה הזאת כדי להשיב עליה שלא היה שנוי בהש"י מרצונו וחפצו להטיב אותם בימים הקדמונים בחלוף ממה שהוא עתה אבל עונותיהם היו סבה בו כי לפי שהיו כפויי טובה על כל החסדים ההם וזנו מאחריו שב להרע אותם תחת הטיבו עמהם הרבה וז"ש חסדי ה' אזכיר רוצה לומר החסדים שעשה הקב"ה עם ישראל בצאתם ממצרים אעשה שישראל יזכרו אותם בתלונתם כמו שיבאר. וכן יזכרו תהלות ה' כלומר התהלות שנתנו לו יתברך עליו והענין שישראל בחטאתם שכחו אל מושיעם ולכן אמר הנביא, חסדי ה' אש' עשה עמהם אזכיר אותם כלומר אעשה שיזכרום ולא ישכחום כי בהיותו מתלונן ומתרעם נגד הש"י בשמם יבאו לזכור חסדיו, ומלת אזכיר מושכת אחר עצמה ואחר עמה יאמר אזכיר חסדי ה' אשר עשה לעמו ואזכיר תהלות ה' אשר נתנו לו עמו, וביאר שניהם אם חסדי ה' באמרו כעל כל אשר גמלנו ה' ורב טוב לבית ישראל שגמלם בהיותם במצרים טובות הרבה לא כפי שורת הדין כי אם ברחמיו וברוב חסדיו (ח) והיה אומר הש"י אך עמי המה בנים לא ישקרו כלומר עמי המה אשר לקחתים לי לעם והם בני שילדתי אותם ולכן לא ישקרו, ובעבור זה היה להם הקדוש ברוך הוא למושיע שהושיעם והוציאם מתחת סבלות מצרים, ועם היות שבמדבר מצאונו רבות רעות וצרות הנה הוא יתברך (ט) בכל צרתם לא נעשה להם ולא היה להם לצר לפי שכאשר ייסר איש את בנו ייסרם ולכן היה שולח מלאך פניו להושיעם מאותם הצרות שזכר, וזכר שעם היות שאמר ומלאך פניו הושיעם שהם מלאכי אלקים כלי השגחתו לא יחשבו מפני זה שגאולת מצרים והנהגת העם במדבר היתה על ידי מלאך כי האל יתברך באהבתו ובחמלתו הוא בעצמו גאלם ממצרים וינטלם וינשאם כל ימי עולם. והפירוש הזה הוא כפי הכתב שכתוב לא צר באלף וכן ת"י בכל עידן דחבו קדמוהי לאיתאה עליהון עקא לא אעיק להון, אמנם כפי הקרי שהוא לו צר בוא"ו אמרו בפ' בני העיר (מגילה כט, א) תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שגלו שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, גלו לאדום שכינה עמהם שנאמ' מי זה בא מאדו', גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר ושמתי כסאי בעילם, גלו לבבל שכינה עמהם שנא' למענכם שלחתי בבלה, גלו ליון שכינה עמהם שנא' ועוררתי בניך ציון על בניך יון, ואף כשהם עתידין להגאל שכינה עמהם שנאמר ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהם מן הגלות. ע"כ. וענין זה שכאשר ישראל היו מתחייבים עונש וצרה לא היה חפץ הקדוש ברוך הוא להעניש' כי לא יחפוץ במות רשע אבל לו צר וכביכול יש לפניו יתברך צרה ויגון מפני שישראל בעונותם נתחייבו לאותו עונש ולכן אמר בכל צרתם לו צר, והראיה לזה שמלאך פניו היה שולח להושיעם ואלו הוא יתברך היה חפץ ברעתם לא היה מושיעם מלאך פניו אלא שבהיותם בצרה ועונש היה צרה ויגון לפניו, וההפך היה בזמן הצלחותיהם שבאהבתו ובחמלתו הוא גאלם ויהיה הוא יתברך שמח ונעלס בהטיבו אותם. ואמנם אומרו וינטלם וינשאם כל ימי עולם חשבו המפרשים שהוא לזמן מוגבל כל ימי היותם בארץ כי כן נאמר עולם על היובל ונראה לי שעם היות שיאמר עולם על זמן מוגבל הנה לא יאמר כ"א על כל ימי התמדת העולם וקיומו עד זמן הפסדו המקובל באומה שיהיה, ואמר כאן וינטלם על הזמן העבר כי לכן נסמך למה שאמר הוא גאלם, ואמר עוד וינשאם כל ימי עולם על העתיד שגם בהיותם בגלות וגם אחרי הגאולה ינשאם וינהגם אל יעזבם ואל ירפם כל ימי היות העולם קיים ובזה ביאר חסדי ה' אשר זכר למעלה.

וביאר אחריו תהלות ה' כאלו אמר התדע מה הם התהלות וההודאות שנתנו ישראל לאלהיהם על כל הטובה אשר גמלם הוא (י) שהמה מרו ועצבו את רוח קדשו עד שמפני ההכרח נהפך להם לאויב והוא נלחם בם כי אלה הם התהלות אשר נתנו לו, וסיפר מרשעת ישראל שלא זכרו את כל הטוב אשר עשה עמהם השם ושכחו אל מושיעם והיו זוכרים עם כל זה בתלונתם ותרעומתם מה שלא עשה עמהם והוא אומרו (יא) ויזכור ימי עולם משה עמו וגומר, ופירש הרד"ק שמלת עמו חסר למ"ד השמוש כמו ויבא ירושלם שהוא כמו לירושלם וכן ויזכור ימי עולם משה עמו פירושו שישראל זכרו ימי עולם שהם שנים קדמוניות שהיו ישראל במצרים עבדים ועובדי ע"ז כמו שמפורש ביחזקאל, ועם כל זה שמע אלקים את נאקתם וישלח משה נביאו לעמו להוציאם ממצרים וזהו ויזכור ימי עולם משה עמו כלומר ששלח משה לעמו, וכן חטאו במדבר אחרי יציאתם ממצרים באמרם המבלי אין קברים (שמות יד, יא) וגומר ועם כל זה כשצעקו ישראל אליו העבירם בים ביבשה והעלם מן הים והוא אומרו איה המעלם מים את רועי צאנו כלומר איה הקדוש ברוך הוא שהעלה את ישראל מים סוף עם רועי צאנו שהם משה ואהרן, וכן איה השם בקרבו את רוח קדשו כלומר איה הקב"ה ששם בקרבו של ישראל את רוח קדשו, ונבאו כולם בסיני ועתה נסתלק רוח נבואה בגלות אין עוד נביא. וי"ת ויזכור ימי עולם על האל יתברך וחס על יקר שמיה בדיל דורכן טבוותיה דמעלמא גבורן דעבד ע"י משה לעמיה וגומר, והראב"ע בפירוש סדר ואלה שמות פירש משה הנזכר כאן מלשון המשכה מגזרת משיתיהו (שמות ב, י) ולא פירשו על מרע"ה ויהיה פירוש הכתוב לדעתו ויזכור ימי עולם כשעשה והעלה את ישראל מים סוף ושלכן אמר אחר זה איה המעלם מים, ואתה רואה כמה מהדוחקים יש בכ"א מהפי' האלה.

ולכן היותר נ"ל לפרש הוא שהזוכר כל זה הוא עם ישראל ושאינו חסר בכתוב כדברי המפרשים כי הוא מה שאמר עמו ואינו חסר למ"ד אבל הכתוב מסורס כאלו אמר ויזכור עמו ימי עולם משה שעם בני ישראל היו זוכרים ימי עולמו של משה כאמרם איה המעלם מים כלומר איה אותו נביא משה איש האלקים שהעלה את בני ישראל מים סוף, והנה היו זוכרים ואומרים זה את רועי צאנו שהוא כנוי לנביאים ישעיהו והושע ועמוס ומיכה שהיו באותו זמן שמפני שהיו מוכיחים אותם היו משיבים להם שאינם ראויים להוכיח לפי שלא היו עושים נסים ונפלאות כמו שעשה משה, ויהיה שיעור הכתוב ויזכור עמו את רועי צאנו שהם הנביאים שהיו רועי ישראל ימי עולמו של משה באמרם אליהם איה המעלם מים שהוא משה איה איש כמדרגתו, ולא די שנעדר מהם הנביא המושפע כי גם המשפיע יתברך היו אומרים שהיה נעדר מהם והוא אומרו איה השם בקרבו את רוח קדשו וכאילו היו מתנצלים מרשעתם באמרם שבימי משה היה הקדוש ברוך הוא מסיר לב האבן מבשרם ונותן בהם רוח נבואה שהנה החסידות מביאה לידי נבואה אמנם עתה לא היה בתוכם נביא כמשה ולא השפעת רוח הקדוש ונבואה והחסידות וזהו איה השם בקרבו את רוח קדשו. וביאר זה עוד אם לענין משה באומרו (יב) מוליך לימין משה זרוע תפארתו עד שהיה משה בוקע ים לפניהם לעשות לו שם עולם (יג) ואמנם כנגד ישראל אמר מוליכם בתהומות כסוס במדבר לא יכשלו ואמר זה על עברם בתהומות הים מבלי מכשול כמו שהולך הסוס במדבר, ואפשר לפרשו בזכות הדור שלא היו נכשלים בעונות אבל היו מצליחים בכל מעשיהם (יד) וכמו הבהמה שכאשר תרד מההר לבקעה שתלך במהירות בהיותה בבקעה כן רוח ה' תניחנו לישראל באותו זמן, והיה תכלית המאמר כולו כן נהגת עמך לעשות להם שם תפארת. ואפשר לפרש שעושה המשל הזה מהבהמה אשר בבקעה תרד לפי שכמו שזכרו הטבעיים הבהמה כשתעלה להר גבוה ותלול תסבול צער ועמל רב כמו שיסבול הדבר הכבד בעלותו למעלה כנגד טבעו, אמנם כאשר הבהמה תרד למטה תתנועע אותה תנועה בקלות לפי שהיא נאותה וטבעית אליה לרדת למטה, וכבר תתחבר לזה פעמים סבה אחרת מחוץ והיא הרוח הנושבת כי פעמים יהיה הרוח מהצד שהולכת ממנו הבהמה ויעזרה בתנועתה ופעמים תנשב הרוח לצד פניה ותעכבה בתנועתה ולכן כאשר המשיל תנועת הבהמה אמר כבהמה בבקעה תרד שתתנועע בקלות ברדתה יותר מבעלייתה, ועוד שרוח ה' תניחנו לאותו מהלך והתנועות שמפני שתי סבות האלה תתנועע הבהמה בקלות ובלי צער, כן נהגת עמך בקלות ובלי צער כלל, לעשות לך שם תפארת ואמר זה כנגד מה שאמרה תורה וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר וגומר (שמות יג, כג) שהיו הולכים בנחת בלי צער. הנה התבארו הפסוקים האלה והותרה השאלה השנית.