אברבנאל על ישעיהו נג:א

מי האמין לשמועתינו וכו' עד וה' חפץ דכאו החלי. זהו החלק השני יספר הנביא כי דברי מלכי האומות בתמהונם וקפיצת פיהם שיאמרו מי האמין לשמועתינו וזרוע ה' על מי נגלתה, ופירושו שני דברים נפלאים נתחדשו בעולם, הראשונה, מפלת האומות הרמות והנשאות אשר נפלו מן השמים אש תאכלם וזהו מי האמין לשמועתנו כלומר מי האמין לשמוע מעלתנו וגבורתנו וממשלתנו בהיותנו עתה כדגים שנאחז' במצודה וכערים אשר הפך השם ביום חרון אפו, וה"ר אברהם בן עזרא פירש מי האמין לשמועתנו מי האמין לשמיעה הזו אשר שמענו מהצלחת ישראל. והחדוש השני, שנעשה בעולם הוא שזרוע ה' ויכלתו על מי נגלת' שהיה לו להגלות על בעלי המעלה והממשלה ויבחר לו עם בזוז ושסוי להגלות עליו וזהו החידוש השני המתמיה שאחרי שרצה הקדוש ברוך הוא לברוא חדשה בארץ ולגלות את זרועו ויכלתו הבב"ת איך נגלתה על זה העם השפל והנבזה.

ואפשר עוד לפרש שבעבור שבאותו זמן יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לה' המלוכה ומשה ותורתו אמת יתחרטו מאמונותיהם ויודו ששקר נחלו אבותם, ולכן יתמהו מהאנשים הראשונים בעלי דעה שהיו מאמינים באותם האמונות הכוזבות שהיו משמיעים אליהם ויסדו אותם ויאמרו מי האמין לשמועתנו רוצה לומר מי שם אמונתו בדברים המקובלים אצלנו והנדרשים אלינו בהיות שזרוע ה' על מי נגלתה רמז בזה למרע"ה שנא' בו מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיה סג, יג) שהוא רמז לתורה כאלו יאמרו וזרוע ה' ותפארתו כבר נגלתה מימי קדם על מי שנגלתה שהוא משה ואם כן מי הוא זה ואיזהו אשר עשה ויסד אמונתינו ומי האמין לשמועתנו, ויאמרו בגאולת ישראל (ב) ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה והנה שני ההמשלים האלו הם נבדלים באיכותם כי הנה היונק שם הנער הקטן יונק שדי אמו או אם הוא שם הענף מלשון ילכו יונקותיו (הושע יד, ז) והוא תמיד שם נאמר על הדבר המתחיל לצמוח, אמנם שרש מארץ ציה הוא בחלוף זה כי הוא אם יזקין הזקין בארץ שרשו הנה אם כן היונק הוא הפך השרש הזקן ולכן יקשה למה לקח שני המשלים האלה בהיותם כל כך מתחלפים בעצמם, אבל כוונת הפסוק כך היא שיאמרו האומרים האלה הלא תראה שעם ישראל זה עלה כיונק לפניו כלומר כילד להשתעשע בו וכן תמהר צמיחתו כאלו הוא עם שעתה לקחם לו כמו שהיה הענין ביוצאי מצרים ולכן הוא מרבה עליו טובות נפלאות והוא ע"ד ילכו יונקותיו, ואין הדבר כן כי הם שרש מארץ ציה שכמה אלפים מהשנים שהכניסם בגלות שהיא ארץ ציה ואינם יונק וילד שעשועים כי אם שרש זקן יבש היה כעץ, גם אין בו היופי שיש לילדים שישתעשע עמהם האדם כי לא תואר לו ולא הדר כלומר לא תואר לו מבני אדם תואר נאה ויפה ונראהו רוצה לומר אין בהם תואר ומעלה ושלמות ואנחנו העדים כי ראינו אותו בעינינו כן ואם כך הדבר שאין לו מראה האם ראוי שנחמדהו היונק הזה וכל זה הוא לחזק תמיהם ויעל כיונק לפניו, (ג) עוד יאמרו שהוא נבזה וחדל אישים כלומר נעדר מאנשים. וגם אפשר לפרשו באומרו וחדל אישים שרמז בו על הגרושין שהיו עושים האומות לישראל מארצם לאמר כל מלך ומלך ועיר ועיר קומו צאו מתוך עמי כי זה הוא ממה שיוכלל בו חדל אישים שהיה ישראל חדל מלשבת ביניהם וכאלו אמר לא די שלא היה לו תואר ולא מראה לחמדו אבל גם היינו מבזים אותו ומגרשים אותו מארצותינו לפי שהוא איש מכאובות וידוע חולי, וכתב הראב"ע שמכאובו' וחולי הם שמות צרות הגלות, ויותר נכון לומר שמפני תוקף הגלות וצרותיו היו היהודים תמידים בחליים יותר משאר בני אדם אם חליי השחורה כמו שאמרו שהטחורים נמצאים בהם מאד וגם הקדחות הדבקות בעלות הזיה בנסיון מצאנו ראינו היהודים יותר מוכנים אליהם ויותר נזקים מהם עד שמפני זה ידבק ה' בך את הדבר שעל ידי ישראל יהיה הדבוק הדבריי, ולכן אמר עליהם איש מכאובו' עד שמפני זה היינו מסתירי' פני' ממנו שלא לראותו לפי שהיה נבזה ולא חשבנוהו, או שהחסידים שבהם היו מסתירים פניהם מלהביט בפני יהודי כי היה להם נחשב זה לעון פלילי, אמנם מפרשי הנוצרים הרחיקו מאד שיאמר שם איש על האומה כי הוא שם נאמר על הפרטי הרמוז לא על הכלל מין או סוג ובאמת ממיעוט בקיאותם בכתבי הקדש קרה להם זה הלא תראה הכתוב שאמר ואיש ישראל התפקדו (שופטים כ, יז) ואמר ויצא איש ישראל (שם כ) ואמר ויתחזק העם איש ישראל (שם כב) ואמר והמועד היה לאיש ישראל ואמר ואיש ישראל נשבע במצפה ואמר ואיש ישראל כי צר לו ואמר ואיש ישראל נגש ואמר ואיש ישראל נאספו וכאלה רבים, ומי המונע שיהיה מזה המין איש מכאובות וידוע חולי כי בהיות שהמשילו בכל הפרשה בלשון יחיד עשה המשלו כאילו היה איש אחד פרטי, גם כי כבר נוכל לומר שלא נאמר בפרשה איש על ישראל כי אמרו כן משחת מאיש מראהו פירושו כן משחת מראהו של ישראל מכל איש, ואומרו איש מכאובות וידוע חולי יהיה פירושו שלא לבד היה נבזה וחדל מכלל האישים הנכבדים היפים והבריאים מהאומות אבל גם איש מכאובות וידוע חולי שהיה בעצמו ובטבעו כעור ונמאס בטומאתו היה כמסתיר פנים מישראל ותהיה וא"ו וכמסתר פנים כמו והיה וכמו שהביא רבינו יונה כאלו אמר כבר היה האיש הטמא הנכרי ההוא איש מכאובות וידוע חולי, ואף על פי כן היה כמסתר פנים ממנו רוצה לומר מישראל, ואחר זכר משלו באיש מכאובות וידוע חולי זכר גם כן בנבזה שהוא הפחות והנקלה במדרגתו להגיד שגם היה מהגוים נבזה עני ודל ועם כל זה לא היה מחשיב את ישראל לכלום, ואמר ולא חשבנוהו לשון רבים מדברים בעדם להגיד שהיה זה כולל לכולם כאלו אמר כקטון בגדול לא חשבנו את ישראל לכלום, או יהיה פירושו נבזה ולא חשבנוהו נאמר על ישראל, ויהיה תכלית המאמר כולו שהיה נבזה וחדל אישים ואפילו איש מכאובות וידוע חולי היה מסתיר פנים ממנו לפי שהיה ישראל נבזה בינינו ולא חשבנוהו. והותרה בזה השאלה השלישי'. ורש"י פירש וכמסתר פנים ממנו שישראל בראותו עצמו נבזה ושפל נגוע ומעונה היה מסתתר ומעלים עצמו מעיני הגוים שלא יראוהו ונכון הוא.

והנה יזכרו המלכים בדבריהם מיני הצרות והרעות הגופניות שהיו ישראל סובלים בגלות והם ארבעה. האחד, מין הרעות הגופניות שהיו עושים ומסבבים להם ועל זה אמר (ד) אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ופירוש הכתוב הזה ואמתתו אצלי אינו כדברי המפרשים כי כנוי חליינו ומכאובינו אינו לאומות לפי שהם היו הראויים להיות חולים ונכאבים אבל ענינו שהפעולות פעמים ייוחסו למקבלים אותם ולכן נאמר שמעתי את תפלתך תפלה לעני (תהלים קב, א) לפי שהעני והמתפלל הוא פועל התפלה ונאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי (ישעיה נו, ז) שייחס התפלה לש"י לפי שהוא מקבל אותה וכן אתה הוא מלכי אלקים (תהלים מד, ו) שרוצה לומר המלך המולך עלי, ונאמר ואני נסכתי מלכי (שם ב, ו) רוצה לומר המלך שהמלכתי אני תחת ידי (ישעיה יג, יט), וכן במהפכת סדום ועמורה פעמים מיחס אותה לאל הפועל אותה ונאמר כמהפכת אלקים, ופעם אל המקבל כמהפכת סדום ועמורה, כן הענין בחליינו ומכאובינו אפשר שיהיה הכנוי בו למקבל החולי והמכאוב והוא החולה החוליים אשר כנו ואפשר שיהיה הכנוי לפועל החולי והמסבב אותו, ומפני שזכר למעלה איש מכאובות וידוע חולי שנאמר על ישראל יבארו המלכים והאומרים ההם עתה מי היה הסבה להיות ישראל בגלות חולניים ובעלי מכאובות ואמר אכן חליינו הוא נשא רוצה לומר בלי ספק החליים שהוא נשא בגלות אנחנו היינו סבתם והמכאובים שסבלו היו מכאובינו רוצה לומר כאבים נמשכים אליהם ומסובבים ממנו, ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלקים ומעונה רוצה לומר היה דעתנו שחלייהם ומכאוביהם היו מאת האלקים להרע להם ולהענישם ולא היה הדבר כן כי מאתנו ובסבתינו היו, ואחרי שזכרו זה מהרעות הגופניות רוצה לומר החליים והמכאובים שהם בדרך הטבעי זכרו עוד הרעות הגופניות שהיו עושים להם הגלות בדרך בחירה פצע וחבורה ומכה טריה (ה) ועל זה אמר והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו כלומר הנה ישראל היה עוד מקבל מכות מחולל ומדוכא ברשעתינו פשעינו ועונותינו כי מפני רוע בחירתנו ורבוי פשעינו היינו משחיתים בהם, ואמנם אומרו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו פירש ר' אברהם בן עזרא שהמוסר להתמיד שלומנו היה עליו כלומר להשחית בו, כי בחבורתו נרפא לנו כי בהיות הגוים בשלוה אוי לישראל וכאשר השם יושיעם תהיה לאומות עת צרה, ולכן בחבורתו ומכתו נרפא לנו. ולפי דעתי יהיה פי' שיאמרו המלכים והאומות הנה כל הרעה הזאת היינו עושים לישראל לפי שכתוב דורשינו ומלמדינו ומנהיגי דתנו כל המוסר שהיו נותנים ומלמדים להתמיד שלומנו היה עליו רוצה לומר על ישראל, באמרם אלינו כל היום שבחבורתו נרפא לנו רוצה לומר שכאשר נעשה בו חבורות פצע תמריק ברע תהיה רפואה ושלום לנפשותינו ומפני זה היינו חפצים בהשחתתו, ויאמרו שעם היות האומות מתחלפות אדום וישמעאל ודתיהם שונות הנה הצד השוה שבהם היה שכולם לבבם למרע לישראל ועל זה אמר (ו) כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו רוצה לומר בדתותינו ואמונותינו כולנו כצאן תעינו שכן יאמרו אז המלכים ההם וכמאמר הנביא אך שקר נחלו אבותינו (ירמיה טז, יט) וגומר, וה' הפגיע בו את עון כולנו רוצה לומר שהוא ישראל היה מקבל רשעת כולם ועל זה אמר עון כולנו כמו שאמר למעלה מדוכא מעונותינו שהעון אינו נאמר על העונש כדברי המפרשים כי אם על רוע המעשה והפועל המגונה שהיו עושים לישראל, והנה ייחסו זה לשם יתברך באמרם וה' הפגיע בו להגיד שהאל למשפט שמו וצור להוכיח יסדו בגלות לקבל ייסורין על ידי האומות, או שאמרו זה כפי מחשבתם שהיו מאמינים שהרעות הבאות על ישראל טבעיות ומקריות כולם היו בהשגחה על רוע מעשיהם ואמונתם ולא ברשעת הגוים וכמו שאמר ואנחנו השבנוהו נגוע מוכה אלקים ומעונה, הנה התבאר מזה שהחליים והמכאובות שהיו ראויים לבוא על האומות היו ישראל נושאים וסובלים אותם ולא נאמר גם כן שהוא היה מקבל מאת האלקים העונש שהיה ראוי לבוא על האומות בעבור פשעיהם כמו שחשבו חכמי הנוצרים שהיה דעתינו היהודים כזה, כי לדעתנו לא כיון הנביא לדבר מזה אבל הוא כולו כמו שפירשתי שיחס חוליינו ומכאובינו הוא יחס הדבר אל הפועל לא אל המתפעל והמקבל, ולא ישאר עם זה מקום לשאלה הרביעית.

ואחרי שזכר המין הראשון מהרעות שסבלו ישראל בגלות שהם בגופ', זכר המין השני מהרעות שהיו מקבלים בממונם מתוך המסים והארנוניות והגזל והעושק שהיה ישראל עשוק ורצוץ כל הימים ועל זה אמר (ז) נגש והוא נענה כי נגש הוא בממון כמו נגש את הכסף לא יגוש את רעהו (דברים טו, ב) ונחברו אם כן יחד שני מיני הרעות בממון ובגוף ועל זה אמר נגש והוא נענה כלומר גזול ועשוק בהיותו נענה בגופו ועם כל זה לא יפתח פיו, אבל היה כשה לטבח יובל שיוליכו אותו להרגו ולא יצעק כן היו ישראל סובלים הרעות הגופניות ושותקים, ועל רעות הממון אמר וכרחל לפני גוזזיה נאלמה שגוזזים ומסירים הצמר ממנה כן היה ישראל כאלם ולא יפתח פיו לפני גוזליו, ובעבור שעשה בזה שני המשלים אחד לענין מות הגוף ואחד לענין רעות הממון לכן אמר שני פעמים ולא יפתח פיו, ואפשר לפרש נגש והוא נענה כולו על רעות הממון שהיו גוזלים ממנו ממונו ומענין אותו במאסר ובית כלא עד שיתן מה שישאלו ממנו. עוד זכר המין השלישי מרעות הגלות והוא שלא היה בישראל מלכות ולא ממשלה ולא שבט משפט ולא היה ביניהם יכולת להעמיד משפטי התורה על תלם ולקיימם כמו שהיה מקדם בהיותם בארצם ועל זה אמר (ח) באמת מעצור וממשפט לוקח ועוצר הוא מלכות כמו זה יעצור בעמי (שמואל א' ט, יז) ומשפט הוא הסנהדרין ומשפטי השם התוריים ואמר שישראל לקוח ונעדר מכל זה, ולפי שהיה לשואל שישאל איך אמר לוקח כאילו היה לו מקדם העוצר והמשפט והרי הוא כמה מהשנים בגלות מבלי מלכות ומבלי משפט כי אם נכנע לנמוסי העמים לכן הוסיפו לומר ואת דורו מי ישוחח כי נגזר מארץ חיים רוצה לומר אמנם דורו של ישראל בימים הקדמונים מי ישוחח יגיד ויספר מעלתם ומשפטיו כאשר נגזר מארץ חיים שהיא ארץ ישראל כי שם עוצר ומשפט היה להם האמנם נגזר ולוקח מהם ברוע העמים אשר עלו עליהם והחריבום ולקחו את ארצם, ועל זה אמרו מפשע עמי נגע למו רוצה לומר מסבת פשע עמינו בבל ואדום אשר גזרו את ישראל מארץ החיים נמשך ובא נגע החרבן והעדר העוצר והמשפט למו לישראל, כי עם היות שכינה אותו בפרשה בלשון יחיד ראה הנביא לתארם פה בלשון רבים במלת למו כדי לבאר ולהודיע שהיחיד הנזכר בפרשה הוא כללות בני ישראל לא איש אחד פרטי, ואולי שאמר לרמוז לשני החרבנות חרבן ראשון וחרבן שני. ורש"י פירש ואת דורו מי ישוחח השנים שעמד בגלות והתלאות שעברו עליו מעת שנגזר מארץ החיים מי ישוחח ויגיד אותם כי רבו מארבה ואין להם מספר ובזה השלים המין השלישי מהרעות.

עוד זכר המין הרביעי מהרעות שסבלו ישראל בגלות והוא שאפילו במותם לא היו בטוחים ונקיים מרשעת האומות, כי הנה המשורר אמר במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר (תהלים פח, ו) וישראל לא היו במתים חפשים כי גם אחרי מותם וקבורתם היו רשעי האומות באישון לילה ואפלה מוציאים אותם מקבריהם כדי לגזול תכריכיהם ולחרף ולגדף גופותיהם, ובפרט אם היה היהודי עשיר שהיו חושבים סכלי האומות שירד אחריו כבודו ועשרו ולכן היו משליכים אותו מקברו כפגר מובם ומניחים אותו ערום נגד השמש כמו שקרה בארצותנו זה פעמים רבות, ועל זה נראה לי בלי ספק שנאמר כאן (ט) ויתן את רשעים קברו שישראל גם בקבורתו היה נרדף מהרשעים ואת עשיר במותיו רוצה לומר וכל שכן אם היה עשיר בזמן מותו שאז היה יותר נתן לרשעים קברו, ולפי שבזה ספרו מיני רעות הגלות כולם חתמו דבריהם ואמרו על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו כלומר כל הרעות האלה שזכרנו היו באים עליו מבלי שיעשה חמס במעשיו ולא מרמה בפיו שבעבורו יתחייב לזה, ומאמר על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו הוא מהאומות כפי מחשבתם כי הנביא לא אמר זה לפי שבגלות מבואר שהיו פושעים בישראל בעלי גזל ואונאה ומרמה בפיהם עד שמפני זה יעד לעתיד לבוא שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית (צפניה ג, יג) מכלל שקודם לכן לא היו ככה, אבל האומות מפני שכוונתם היה להגיד שסבלו ישראל רעות הגלות שלא כדין אמרו זה.

ורש"י פירש ויתן את רשעים קברו מסר עצמו להקבר בכל מקום שיגזרו עליו רשעי האומות שהיו הורגים אותם בדרכים וקוברים אותם כחמורים ואם היה עשיר היה סבת מותו עושרו אבל לא שעשה חמס, ויש מפרשים על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו שהיה גלות ישראל בקרב אדום בכל כך מהצרות בעבור הריגת אותו האיש שנהרג בסוף בית שני והם עשו הדבר במשפט, ובעבור שלא עשו חמס ועוות הדין בזה להצילו בהיותו בן מות כפי שורת המשפט מצאום רעות רבות וצרות, ואמנם בקרב הישמעאלים היו צרותיהם לפי שלא באו להודות בפנות דתם ועניניהם ועל זה אמר ולא מרמה בפיו רוצה לומר שבעבור שלא חמס עשה בהריגת יש"ו הנוצרי היה נרדף מאדום ובעבור שאין מרמה בפיו להודות לישמעאלים באמונתם היה נכנע ומשחת מבני ישמעאל.