אברבנאל על ישעיהו נ:ד

ה' אלקים נתן לי לשון למודים וכולי עד סוף הנבואה. אחר שביאר הנביא שאורך הגלות ואיחור גאולתו לא היה בסבת הש"י לבלתי היותו חפץ לקבלם בתשובה בא לבאר שלא היה גם כן בסבתו להיותו מונע מהם התוכחה והלמוד, ועל זה אמר ה' אלקים נתן לי לשון למודים רצה לומר שהש"י תקן לשונו כדי שיהיה לשון למודים ומכניס הדברי' בלב שומעי' כמו שאמר למעלה וישם פי כחרב חדה, וביאר שלא היה ענינו מצות אנשים מלומדה כסוס עגור כן יצפצף, אבל שהשפע המגיע אליו היה משלימו בידיעה הנבואיית לעצמו ואחר כך הוא היה משלים את אחרים, ועל זה אמר לדעת ואינו כמו להודיע אבל הוא פעל עומד והוא דבק עם שלמעלה כאלו אמר ה' אלקים נתן לי מתנות הא' לשון למודים, והשני' לדעת שנתן לי לב לדעת ולהשיג דברו ונבואתו, ועוד נתן לי לעות את יעף דבר רוצה לומר ללמד את הצמא והעיף לשמוע דבר ה' ונבוא', ופירוש לעות מלשון עת לפי שאין כל הזמנים הגונים וראויים ללמוד אבל כל זמן ראוי ומוכן אליו, ולכן אמר שהיה למודו דבר ה' ליעף בעתו הראוי, וביאר ואמר שהנבואה היתה מגעת אליו תמיד בבקר כלומר שלא היתה נבואתו בחלום הלילה בזמן העלות האדים אבל היתה בבקר בבקר, והיתה זכה וברורה כאלו היה שומע הדברים באזניו כתלמידים השומעים מפי רבם, וזהו יעיר לי אזן לשמוע כלמודים ובזה ביאר שלא נמנע הנבואה מאת השם להצליח את עמו כי תמיד בכל יום ויום היה שולח אליו את עבדיו הנביאים, וכן לא נמנעה מפאת הנביא עצמו כי הנביא היה משתדל בכל עוז לנבאות עליהם ועל זה אמר (ה) השם אלקים פתח לי אוזן ואנכי לא מריתי אחור לא נסוגותי.