אברבנאל על ישעיהו מט:ז

כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש וגו' עד כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם אחר שהקדים הנביא מעלת נבואתו והיותה לעתים רחוקות ביאר מה היא הנבואה שעליה אמר כן באומרו כה אמר ה' גואל ישראל קדושו רוצה לו' שגאל אותם מגליותיהם והוא כנגד הגוף, והקדוש' היא כנגד הנפש, ואמר על ישראל לבזה נפש למתעב גוי וגומר, וראה שכינה אותם בשלש תארים, הראשון לבזה נפש, השני למתעב גוי, השלישית לעבד מושלים, וענינם שישראל בגלות הוא לבזיון נפש לפי שאומרים האומות עליו אין ישועתה לו באלקים סלה, והם נחשבים בעיני הגוים לסכלים ושאין הם שלמות נפשי כלל, ועל זה אמר לבזה נפש שהוא בזוי בענין הנפש, עוד אמר שבענין הכבוד והשלמות הגופני שיש לאומות בארצותם לגויהם היו ישראל משוללים גם כן ממנו וכי הוא נתעב ונאלח בעיני הגוים, ועל זה אמר למתעב גוי שהוא גוי מתועב וסורו טמא קראו למו, וגם בהיותו עבד נמכר בשבי משלו בו אדונים קשים ושונאים זה מזה ואוי לו לעבד שימשלו בו רבים כי לא יחמול אחד מהם עליו, ועל זה אמר לעבד מושלים רוצ' לומ' עבד לכמה מושלים, והבטיחו כנגד זה בשלש ייעודים מהשלמות והכבוד, כי כנגד מה שאמר לעבד מושלים יעדו מלכים יראו וקמו ר"ל עוד יהיה זמן שבראות המלכים אותו יקומו המלכים לכבודו, וכנגד מה שאמר למתעב גוי יעדו שרים וישתחוו רוצה לומר שלא יהיה אז מתועב אבל בהפך שהשרים ישתחוו לו אפים ארצה, וזכר שלא יהיה זה מפני גבורתו אלא מפני שנדבקה בו שכינת השם ושפע השגחתו וזהו אומרו למען ה' אשר נאמן רוצה לומר שהוא נאמן בהבטחתו שהבטיח לגאלו, וכנגד מ"ש לבזה נפש יעדו קדוש ישראל ויבחרך וזה יורה על שלמות נפשו כיון שיבחר בו קדוש עולמים ויקרא קדוש ישראל להיותו מיוחד אליו בהשגחתו.

וביאר הקדוש ברוך הוא לנביא מתי יהיה זה באומרו (ח) כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך ר"ל אל תתמה אם בגלות הארוך הזה לא עניתי אותך בהתפללך בכל צרותיך, כי הנה יש לזה עת מוגבל שלא תעבור הישועה ממנו שלא תבא כי הוא העת אשר רציתי אני להענישכם בגלות, ועליו אמר בעת רצון עניתיך שהוא העת אשר רצה בגזרתו שאז יענה אותם, וביום ישועה עזרתיך והוא היום המוגבל לפניו יתברך להושיעם שאז יעזרם ה' ויפלטם, וכן אמרו בפרק חלק תנא משום ר' יוסי עת היא מזומנת לפורענות שנאמר בעת פקודתם יאבדו ועת היא מזומנת לטובה שנאמר בעת רצון עניתיך, עת היא מזומנת לפורענות ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלים, עת מזומנת לטובה ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו, ע"כ. והתבונן מאמרם כי כמו שעשו קצה הגלות בעת פקודתם יאבדו וקצה התשועה בעת רצון עניתיך כן עשו כנגדם קצה הטובה ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו, לפי שמאותו עת נזדווג יהודה לתמר שמשם צמחה מלכות בית דוד, וקצה הרעה והגלות בפסוק ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלם לפי שהיה התחלת חלוק המלכיות, ואמנם אומרו עוד ואצרך ואתנך לברית עם ענינו שמא תאמרו ומי יגיע לאותו זמן ואולי קודם הגעתו יכלונו אויבינו, ולזה אמר ואצרך ואתנך לברית עם כלומר אצרך ואשמרך בגלות מהכלייה ואז בעת הגאולה אתנך לברית עם. ואפשר לפרש ואצרך מלשון יצירה כי מפני שיחדש הקב"ה אז מעלת ישראל יהיה כאלו אז יצר אותם והוציאם לאור העולם ויתנם לברית עם רוצה לומר עם קיים ונצחי על דרך יקימך ה' לו לעם קדוש (דברים כח, ט), וכנגד ארץ ישראל אמר להקים ארץ להנחיל נחלות שוממות, ועל בני הגלות אמר לאמר לאסורים צאו וגומר, אמנם מאשר ראיתי ליונתן שתרגם להקים ארץ לאוקמא צדיקיא דיתבין בעפרא, נראה לי שדיבר הנביא בנבואה הזאת מקבוץ הגליות ומתחיית המתים גם כן שיהיו קרובים זה לזה, ולכן אמר להקים ארץ על המתים שיקומו בתחייה, ואמר להנחיל נחלות שוממות על קבוץ הגליות ושובם לארץ הנבחרת.