אברבנאל על ישעיהו מט:א

הנבואה השמונה ועשרים תחילתה, שמעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק וגומר עד שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה'. ויש בה עשר פרשיות, הראשונה שמעו איים אלי, השנייה ועתה אמר ה' יוצרי מבטן, והשלישית כה אמר ה' גואל ישראל, הרביעית כה אמר ה' בעת רצון עניתיך, החמישית ותאמר ציון, הששית כה אמר ה' הנה אשא אל גוים ידי, השביעית היוקח מגבור מלקוח, השמינית כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם, התשיעית ה' אלקים נתן לי לשון למודים, העשירית מי בכם ירא ה'. וראיתי לשאול בנבואה הזאת ששת השאלות.

השאלה הראשונה בפרשת שמעו איים אלי וגומר ה' מבטן קראני כי לא ימלט, אם שנפרש הנבוא' הזאת שאמרה הנביא על עצמו, ויקשה אם כן אומרו ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר כי יראה שהוא מאמר נאמר על כללות ישראל לא הנביא בפרט, ואם שנאמר שהפרשה כולה על ישראל נאמרה ויקשה אם כן אומרו וישם פי כחרב חדה וישימני לחץ ברור וגומר, וכן אומרו ואני אמרתי לריק יגעתי וגומר שהם כולם דברים יפלו על הנביא לא על כללות ישראל, וגם יקשה מה ראה הנביא להתחיל נבואתו בכל הדברים האלה בנבואה הזאת מה שלא עשה כן בנבואה אחרת, כל שכן שבסוף זאת הנבואה חזר לומר זה עצמו בפסוק ה' אלהים נתן לי לשון למודים, וראוי לבקש בו הסבה.

השאלה השנית במאמר ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, וזה כי הנה תלונת ציון ותרעומתה היתה על שני דברים על העזיבה ועל השכחה כמו שאמר עזבני ה' וה' שכחני, ואיך אם כן היתה תשובת השם יתברך לבד בענין העזיבה שזכרה ציון בתלונתה לא השיב כלל.

השאלה השלישית באומרו התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה, וזה כי התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה הוא לשון יחיד מהאשה שלא תשכח העולל שלה בהיותה מרחמת עליו, ולכן היה ראוי שיאמר גם זאת תשכח בלשון יחיד לא שיאמר התשכח אשה עולה לשון יחיד וגם אלה תשכחנה לשון רבים, והמפרשים אמרו גם אלה הנשים תשכחנה את עולליהן אבל בכתוב בלשון יחיד נזכרו לא בלשון רבים.

השאלה הרביעית באומרו מהרו בניך, כי אם היתה הנבואה הזאת על הגאולה העתידה איך יאמר עליה מהרו בניך כי נתארך גלותם ונתאחר אלפים מהשנים, ואיך יצדק אם כן שיחזירם במהרה לארץ ישראל, כל שכן שהכתוב אמר מהרו בניך לשון עבר לא ימהרו בלשון עתיד כדרך הפרשה, גם כי העיקר חסר מן הספר כי היה לו לומר מהרו בניך לשוב לתוכך.

השאלה החמישי' באומרו כי חרבותיך ושוממותיך וארץ הריסותך כי עתה תצרי מיושב ואמר עוד יאמרו באזניך בני שכוליך צר לי המקום גשה לי ואשבה, שמורה על הפלגת רבוי העם בגאולה העתידה, והוא דבר מסופק מאד כי הנה אדוננו משה בייעודו אמר ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה (דברים ד, כז), וכן אמר הנביא שישארו שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (ישעיה יז, ו), ועינינו הרואות שכן נתקיים כי נשארנו אחד מעיר ושנים ממשפחה ולכן אפילו שיתקבצו מארבע פנות הארץ אין בכולם היום די למלאות למחוז אחד, ואיך אם כן ימלאו מהם הארצות הנהרסות עד שיאמר איש לחברו צר לי המקום.

השאלה הששית במאמר אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, וזה כי כאשר תעיין יפה בפסוקים תמצא בהם סתירה מבוארת, לפי שבאומרו אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה מורה שלא נתן לה ספר כריתות ולא שלחה ובאומרו מיד סמוך לזה הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעכם שולחה אמכם מורה ששולחה באמת אבל שהיה לפי שמצא בה ערות דבר, והוא הפך מה שאמר אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה שהוא מאמר כולל מציאות השלוחין ומכחיש אותו, והמאמר השני מורה במציאות השלוחין אם לא שביאר סבתו והיא סתירה מבוארת, כל שכן שירמיהו אמר בביאור וארא כי על כל אודות אשר נאפה משובה ישראל שלחתיה ואתן ספר כריתותיה אלי' (ירמיה ג, ח), והוא הפך מ"ש הנביא בכאן, והנני מפרש פסוקי נבואה זאת הפרשה באופן יותרו הספקות כולם.

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא שאחרי שייעד הנביא על פקידת גלות בבל וגאולתו באתהו הנבואה לידע על הגאולה העתידה הכוללת, והקדים לומר שהשם יתברך יצרו לנביא מבטן אמו, אך אמנם לא היתה נבואתו בעבור אנשי דורו כי לא היו שומעים אליו כי אם לנבאות על חזרת השבטים וגאולת וקבוץ נפוצות ישראל ויהודה באחרית הימים והשתעבדות האומות לאמונת השם יתברך, ולכן ביאר ענין הגאולה וקבוץ הגליות ורבוי העם אשר יתקבצו בארץ ישראל ומפלת האומות המחזיקים בם, ובואם לידיעת האמונה האלקית וקבלתה, וזכר הנביא שאם נתארך הגלות מאד ונתאחרה הגאולה לא היה מפני השם יתברך כי אם מפני ישראל שלא שבו בתשובה, גם לא היה לאשמת הנביא להיותו בלתי מוכיחם כי הוא זה היה דרכו כל הימים והיה נותן גוו למכים, אלא שישראל עצמם היו סבה לרעתם כי מידם היתה זאת להם למעצבה ישכבון, וכמו שיתבאר בפירוש הכתובים.

שמעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק וגומר עד כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש. כבר בארתי למעלה שהנביא יעד בחרבן בבל והשחתת כורש וגאולת עולי בבל להיותו אות וראיה על הגאולה העתידה, ולכן באו הדברים בנבואה הקודמת מעורבי' פעם בגאולת בבל ופעם בגאולה האחרונה כפי צורך המאמר וכמו שפירשתי, ואחרי שהשלים ליעד ענין בבל ופקודת בית שני נעתק לדבר בגאולה העתידה בביאור גדול מבלי ערוב שאר הדברים, ולהיות הנבואה הזאת על הגאולה הכוללת אשר תהיה בימים האחרונים למרחוק, לכן היתה התחלתה שמעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק לבאר שתהיה נבואתו לא לבד על בבל כי אם על אומות רבות ועל האיים אשר בקצה הארץ, וגילה בביאור שהיתה הנבואה הזאת לעתים רחוקים באומרו והקשיבו לאומים מרחוק כלומר שיקשיבו הלאומים מה שיהיה למרחוק, ואמר לגוים ולאומים שראוי שיאמינו בדבריו, לפי שהשם מבטן קראהו כלומר שמתחילת נבואתו נברא בגזרה עליונה מובן והגון להנבא כי זו היא הקריאה והזכרת השם רוצה לומר ההשגחה הפרטית בבריאתו לתכלית הנבואה, וכן אמר השם יתברך לירמיה (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך, ואמר הנביא להיות תכלית בריאתי הנבואה לכן (ב) וישם פי כחרב חדה כלומר לחתוך בלי מורא ולהוכיח את הפושעים והמורדים, וכדי שלא יגעו בי ברשעתם בצל ידו החביאני שהוא רמז אל שמירת ההשגחה העליונה, וישימני לחץ ברור רוצה לומר לירות בלשוני למרחוק לאומות, באשפתו הסתירני כי לפי שדמה עצמו לחץ דמה סתרי האל לאשפה שהחצים נסתרים שם, והיה א"כ דמויו כחרב המכה בקרוב כנגד ישראל שהיה מיעד אליהם החרבן והגלות שהיה קרוב יומו, ודמויו בחץ ברור כנגד האומות לפי שהחץ מכה למרחוק כך נבואתו זאת במפלת האומות תהיה למרחוק כמ"ש, ואין ספק שהדברים האלה כולם הנביא אמרם על עצמו (ג) ולכן אומרו ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר ראוי לפרשו ג"כ על הנביא שאמר לו הש"י שני שלמיות יש לך, הא' פרטי כפי טבעך ונבואתך, והאחר כולל כפי משפחתך אשר אתה מעם ישראל קדוש לאלקיו, וע"ז אמר ויאמר לי עבדי אתה רוצה לומר אתה ישעיהו מפאת פרטיותך עבדי נאמן אתה לעשות שליחותי, כל שכן שאתה ישראל כלומר אתה מעם ישראל, ובעבור שתי הסבות האלה בך אתפאר לעשו' שליחו' נבואתי.

והנה הנביא אמר שבעבור שאנשי דורו לא היו שומעים ולא היו מאמינים בנבואותיו ולא היו מקבלים ממנו תוכחת שהיתה פעולת נבואתו לבטלה, וזהו (ד) ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי כלומר להוכיח את העם כיון שהם לא קבלו תוכחת, אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלקי רוצה לומ' הנה אני הייתי כלי ואמצעי בין השם ובין העם, ועם היות שמצד העם שהייתי שלוח אליו היתה פעולתי לבטלה הנה בבחינת השולח כיון שקיימתי מצותי ומאמרו לא היתה פעולתי לשוא, וזהו משפטי את ה' ופעולתי את אלקי שקיימתי מצותי, ובב"ר (ב"ר פרשה לט, פ"ט) אמרו כשנפטר ר' אבהו ראה י"ג נהרי אפרסמון, ושאל למי אלה ואמרו לו לדידך, אמר כל אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלקי, הדא הוא דכתיב ותשחק ליום אחרון אימתי היא שוחקת ליום אחרון אימתי נותנת שכרה לאדם לעתיד לבא וכו', ע"כ. הנה ביארו ואני אמרתי לריק יגעתי וגומר על העה"ז שאין בו שכר לצדיקים אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלקי בע"ה כי שם יקבלו שכר פעולותיהם. והמפרשים פירשו אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלקי שאריב עמו על זה ומשפטים אערוך אותו למה שלחני כיון שהיה גלוי לפניו שהיתה שליחותי לבטלה, ולכן היתה תשובת השם אליו כפי כל אחד מהפירושים אומרו (ה) ועתה אמר ה' יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו רוצה לומר להשיב את בית יעקב לעבודתו, וישראל לא יאסף שיהיה נאסף ומתדבק באלקיו עם היות שזה היה תכלי' נבואתי ולא יצאה לפעל, הנה עם כל זה אכבד בעיני ה' אכבד בהיותי נביאו ושלוחו, ואלהי היה עוזי שלא ירעו לו הפושעים עם היותם סרים מעל השם, וכתוב לא יאסף באל"ף אבל אין פירושו בתמיהה כמו שחשב הר' דוד קמחי, אך ענינו שעם היות שהקב"ה יצרו מבטן לעבד לו כדי לשובב ולהשיב יעקב אליו והוא לא עשה כן כי הוא לא שב אל השם ולא נאסף למשמעתו, והוא אומרו וישראל לא יאסף הנה עם כל זה אכבד בעיני ה' ואלקי היה עוזי, ולכן אמר לי השם איך אמרת שלריק יגעת (ו) נקל מהיותך לי עבד, כלומר אע"פ שישראל לא יקבלו תוכחתך ולא יאמינוך המעט ונקל מהיותך לי עבד שלוחי ונאמן ביתי, ועוד כי זאת הנבואה אינה לאנשי דורך כ"א להקים את שבטי ישראל והם כל השבטים שנפלו ממעלתם ונצורי ישראל להשיב רוצה לומר חרבותיהם שהוא כמו ובנצורים ילינו (ישעיה סה, ד), ואמר זה על י' השבטים שינבא על שובם, ונתתיך לאור גוים רוצה לומר גם נתתי לך מעלה אחרת והיא שתהיה אור לגוים ליעד שובם אל ה' וקבלתם אמונתו להיות ישועתי עד קצה הארץ וכמ"ש יבא כל בשר להשתחוות לפני (שם סו, כג), ובזה גילה ישעי' שנבואתו זאת היתה תכלית בריאתו והיתה כוללת לכל השבטים אשר הגלה סנחריב ונפוצות יהודה, וכל זה לאמת נבואתו אמרו, והותרה בזה השאלה הראשונה.