אברבנאל על ישעיהו מט:יד

ואמנם אמרו ותאמר ציון עזבני ה' וגומר, הנכון כפשט הכתוב שעשה הנביא המשל לבאר בו קבוץ הגליות כאלו ציון היתה מתלוננת בראותה אורך הגלות המופלג ואומרת עזבני ה' כאיש העוזב את אשתו וילך לו כן הקדוש ברוך הוא סילק השגחתו ממני ועזבני, ומלבד העזיבה הנה גם כן נשכחתי כמת מלבו שכאש' הוא שם אינו זוכ' לשוב אלי עוד, וכל זה מליצה לאורך הגלות בהפלגה, והשם ית' השיבה בהודאת העזיבה שאין ספק שעזבנו השם יתברך וסילק השגחתו מעלינו בחטאינו, (טו) אבל השכחה אינו כן וזה התשכח אשה עולה, וענין המשל הזה הוא שהאהבה והרחמים היותר גדולים שאפשר הם אם באשה לוולדה הקטן שבעבור שהוא אינו ניזון מעצמו היא משתדלת על פרנסתו ואוהבת אותו מאד וע"ז אמר התשכח אשה עולה, ויש אהבה ורחמים אחרים מהבן אל האם שתמיד יחמול האדם על הבטן אשר יצא משם, וע"ז המין השני מהאהבה והרחמים אמר מרחם בן בטנה ר"ל הישכח הבן מהיותו מרחם אל בטן האם אשר יצא ממנו, ועל שני מיני הרחמים האלה אמר גם אלה תשכחנה רוצה לומר תשכח האם את הבן והבן ישכח את האם, ואנכי לא אשכחך, ואמר על שניהם תשכחנה בלשון נקבה לפי שהאשה היא נקבה ומבניה אשר תוליד מהם נקבות ואזלינן בתר רובא, והותרו בזה השאלות השנית והשלישית.

ובפרק אין עומדין (ברכות לב, ב) דרשו התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה (ישעיה מט, טו) כלום אשכח עולות ופרים ופטרי רחמים שהקרבת' לפני במדבר, אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח מעשה העגל אמר לה גם אלה תשכחנה, אמרה לפניו רבונו של עולם הועיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני אמר לה ואנכי לא אשכחך, עד כאן. כיוונו לומר שרמז בגם אלה תשכחנה במעשה העגל שאמרו אלה אלוקיך ישראל (שמות לב, ד) ובאומרו ואנכי לא אשכחך למעשה סיני שאמר אנכי ה' אלוקיך (שם ב, ב), ולפי שדרך בני האדם כשירצו לזכור דבר מיוחד ושלא ישכחוהו ישימו סמנים על אצבעותיהם או יכתבו על הידים הדברים שירצו לזכרם לכן בדברו ית' בלשון בני אדם אמר (טז) הן על כפים חקותיך וגומר וכפים הוא כפשוטו, והענין הנמשל הוא אומרו חומותיך לנגדי תמיד שאומללו לארץ ולא היו לנגדו יתברך תמיד להשיבם לקדמותם, מסכים למה שאמר ואנכי לא אשכחך (יז) ואמנם אומרו מהרו בניך פירשו המפרשים שימהרו לבא ובעונותינו שרבו אורך הגלות העיד שאין הפירוש הזה אמיתי כמו שזכרתי בשאלות, אבל פירושו שיותר מהרה שכחו בני ציון את ארצם משישכח אותה השם יתברך לפי שהיו מהם רשעים שלא היו מרחמים על הארץ הקדושה והמה סבבו חרבנה והוא אומרו מהרו בניך רוצ' לומ' לענין השכחה אשר זכרתי, לפי שמהרסי' ומחריביך ממך יצאו כלומר שבסבתם נחרבה הארץ וביהמ"ק, והמפ' פי' מהרסיך ומחריביך ממך יצאו שיכלו הפושעים מישראל קודם הגאולה ולא יהיה עוד בהם רשע ופושע, והותרה בזה השאלה הד'.

וזכר שבזמן הגאולה יבאו לארץ ישראל הגולים מקצה השמים ועד קצה השמים ותתקשט האדמה עם עמה ובניה והוא אומרו (יח) שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך, ולחזוק הענין נשבע ואמר חי אני נאם ה' כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה, ועם היות ישראל מתמעט בגלות ייעד שבזמן גאולתם תתמלא הארץ מהם עד שתצר להם כל הארץ לישובם והו' אומרו (יט) כי חרבותי' ושוממותיך וארץ הריסותיך כי אתה תצרי מיושב רוצה לומר שהארצות החרבות והשוממות והנהרסות תתישבנה מהנגאלים, והראב"ע פירש שבמקום חרבותיך ושוממיך וארץ הריסותך יהיה עתה כל כך היישוב עד שתצרי מיושב שיהיה להם צר המקום ולא יפחדו מהאויבים כי ירחקו האויבים שהיו מבלעים אותם, ופירש כי עתה תצרי מיושב רוצה לומר שיצר להם מסבת רוב היושבים, ויהיו המוניהם כל כך עד שיאמרו זה לזה (כ) צר לי המקום גשה לי ואשבה, ואמר בני שכוליך כלומר אותם שאת עתה שכולה מהם יהיו כל כך רבים שלא ימצא להם מקום לשבת בו, (כא) עד אשר תאמר בלבבך בראות' רוב ההמון אשר יבא לך מי ילד לי את אלה כי תהיה הפליאה משלשה פנים, הראשונה, מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה וסורה פירשו שסרה ממקומ' והוא שם נרדף לגולה כמו ששם שכולה נרדף לגלמודה, והענין שבני הגלות נהרגו ומתו מיתות משונות עד שנשארו מעט מהרבה והיא שכולה מהם, גם היו ישראל ברוב צרותיהם נפרדים מנשותיהם ובלתי מולידים וע"ז אמר מי ילד לי את אלה, והשנית, ואלה מי גדל רוצה לומר אע"פ שנאמר שנולדו מי גדלם שהיה לישראל רחם משכיל ושדים צומקים ובעבור זה היה רחוק שיבאו לידי גידול, והשלישית, הן אני נשארתי לבדי ואלה איפה הם רוצה לומר שרוב בני האומה יצאו מכלל הדת והתערבו בגוים, ולכן תאמר האומה הן אני נשארתי לבדי ואלה איפה הם שהיו נסתרים בקרב העמים, ולפי שציון תתפלא על שיבת בניה לתוכה (כב) לכן אמר הנביא בשם האל הנה הדבר הזה יהיה בכח גבורתי ועל ידי הגויים עצמם יהיה הנס הזה והוא אומרו הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי ר"ל יכולתי ונפלאותי והם עצמם יביאו בניך בחוצן וגומר, (כג) והמלכים שעד עתה היו משעבדים אתכם עתה יהיו אומניך רוצה לומר מגדלים אתכם, גם באותו זמן אפים ארץ ישתחוו לך וכמ"ש זכריה (זכריה ח, כג) אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלקים עמכם, ואז בראותך שנתקיימו יעודיי תדע כי אני ה' אשר לא יבשו קווי ר"ל המקוים אותי ובוטחים בי, ולפי שהיו בני אדם מספקים בייעוד הזה זכר הנביא כאלו האומות יקשו ויספקו עליו ויאמרו (כד) היקח מגבור מלקוח ר"ל איך אפשר שמיד האומות שהם גבורים וחזקים בארצות' יוקח המלקוח שלקחו זה ימים רבים, וכמו שאמר שהוא שבי צדיק שבצדק ומשפט לקחו אותו במלחמה, ואיך אם כן ימלט מידו, (כה) ועל זה ישיבהו השם גם שבי גבור יוקח רוצה לומר אע"פ שהם גבורים גם יוקח השבי מידם, כי אני גבור מהם לאין ערך, ומה שאמרתם שהוא שבי צדיק אינו כן כי הוא מלקוח עריץ והוא שם נאמר על המעוול וחומץ כי בכח ובעריצות לקחתם אותו לא בצדק ובמשפט, ולכן לא לכד ימלט השבי אבל גם אעניש ואחריב את אשר לקחו וזהו ואת יריבך אנכי אריב ואת בניך אנכי אושיע, ואותם שבעריצות השתעבדו בך אשלח הם בהם באופן שעל ידיהם עצמם תהיה נקמתי וזהו (כו) והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון שהוא רמז אל המלחמה העצומה והנקמה הגדולה שיעשה השם באומות בזמן הגאולה, ומוניך מגזרת אל תונו (ויקרא כה, יד) והם האומות שהביאו את ישראל לארצם בהונאת דברים להטיבם ואחר כך הרעו עמהם, או יהיה מוניך מגזרת ע"י מונה והם המשעבדים את ישראל ומונים אותם בכל יום כמו שעושים האדונים הקשים לעובדיהם, ואמר שאז ידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וגואלך אביר יעקב.

האמנם כשתעיין בייעוד הזה מהפלגת רבוי העם בזמן גאולתם יסופק הדבר עליך מאד, כי הנה ישראל נשארו בקרב העמים מתי מספר ואף שיבואו מד' פנות העולם אין בכלם היום כדי למלאת מדינה אחת, ואיך ימלאו הארצות החרבות והנהרסות ויאמרו צר לי המקום וכן אמר משה אדוננו ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה (דברים ד, כז) וכמו שזכרתי בשאלות וכל שכן שיקשה זה לדעת חכמים ז"ל שאמרו (שיר השירים רבה פרשה ז פ יא) שעתידה ירושלם להתרחב ולהתאר' עד דמשק ועד ים אוקינוס או עד שיחי דיפו כדי שתוכל להחזיק רבוי העם, וכאשר תשיבני שישובו עשרת השבטים מארץ המזרח ושאותם שיצאו מכלל הדת מפני האונס שהתערבו בגוים ישובו אל ה' אלקיהם גם כן ואין ספק שתתמלא הארץ מהם, יקשה הדבר לדעת רבי עקיבא שאמר שעשרת השבטים אינן חוזרין היאך יתקיים היעוד הזה, גם אומרו כולם נקבצו באו לך הוא זר מאד שאם רובם כבר מתו בגלות איך יבואו שם כלם, ואם ציון היתה שכולה מהם כי מתו איך ישובו, ולכן מחויב שנאמר שכיוון בנבואה זאת להודיעני תחיית המתים בזמן הגאולה שיחיו המתים וישובו על אדמת ישראל, ועליהם באמת אמר מי ילד לי את אלה לפי שהיו ילודים ונוצרים לשעתם, ולפי שיקומו בקומתן ובצביונן לכן אמ' ואל' מי גדל שמבלתי גדול אנושי נולדו בגדולתם, ולפי שלא היו קודם זה באויר העולם ויצאו מתחת הארץ ולכן תאמר גם כן ואלה איפה הם רוצה לומר איפה היו קודם לזה כי לא היו על פני האדמה, ואין ספק אצלי שעל זה באמת נאמרה הנבואה הזאת רוצה לומר על תחיית המתים שיבאו על אדמת ישראל כמו שאמר יחזקאל (יחזקאל לז, יב) כה אמר ה' אלקים הנה אני פותח את קברותיכם והעלתי אתכם על אדמת ישראל, ואמר ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם אל אדמתכם ומאלה תתמלא ארץ ישראל, וכל ארץ עשרת העממי' ויאמרו איש אל רעהו צר לי המקו', ולפי שנאמרו הכתובים האלה על תחיית המתים לכן הוצרך הנביא להביא אחריה פרשה אחרת שנאמרה על קבוץ הגליות, כה אמר ה' הנה אשא אל גוים ידי וגומר והביאו בניך בחוצן וגומר, והותרה בזה השאלה הה'. והנבואה הזאת מבואר שהיא עתידה ואי אפשר שתפורש על בית שני כי שם לא באו מרחוק ומצפון ומים ומארץ סינים, גם לא היו בבבל לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים כי נבוכדנצר וביתו בלבד מלך עליהם, גם אי אפשר לומר על חורבן בבל עזבני ה' וה' שכחני כי לא ישבו שמה כי אם חמשים שנה ואיך יקרא זה עזיבה ושכחה, ושאר הכתובים כולם יעידון יגידון שלא נתקיימו עד הנה שהם עתידים להתקיים בזמן ביאת משיחנו מהרה יגלה.