אברבנאל על ישעיהו כח:כו

ויסרו למשפט רוצה לומר והנהגת החורש כל זה במשפט וצדק מוגבל ידוע, אין ספק כי אלהיו יורנו שהוא אשר נתן לו השכל לסדר הסדר ההוא, ובהשגחתו עליו נתן לו דעת ותבונה להגיע לכל המלאכות האלה, והרד"ק פירש בשם אביו ויסרו למשפט שהזרוע יכה האגרופים הקשים להשוות פני האדמה כמשפטה, ואחר כך אלהיו יורנו רוצה לומר ימטירנו מענין יורה ומלקוש, כלומר יקוה לשם שישביע האדמה מהמטר, ואחר שדבר מהזריעה דבר מהקצירה באומרו (כז) כי לא בחרוץ יודש קצח רוצה לומר כי אין ענין דישת התבואות אחד בשורה, כי הקצח לא יודש בחרוץ והוא כלי מעץ רחב, ויש בו נקבים רבים, ובתוכם רגבים חדים וטוענים על הכלי משא כבד של אבנים ומביאים אותו על התבואה, ועל ידי זה תצא ותבדל הקש מהגרעינין, ומלת יודש מגזרת (דברים כה, ד) לא תחסום שור בדישו, ויאמר שאין ראוי שיודש הקצח בחרוץ, כי לדקותו ולרכותו ישבר וישוב דק כעפר, וכן לא יוסב אופן העגלה על כמון, כי לפעמים ידושו החטה באופני העגלה הטעונה ומוליכים אותה השוורים על התבואה, ותהיה מדושה היטב מרגלי השוורים ומאופני העגלה, ואין ראוי זה לכמון כי הוא רך וישוב לעפר, אבל יש להם מלאכה אחרת לדישה, והיא אומרו כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט, כי הדישה אשר להם צריך שתהיה בדברים קלים כמטה, (כח) מה שאין כן הלחם כי צריך דבר קשה וכבד לדקותו, וזה אומרו לחם יודק התבואות שמהם יצא לחם בין חטה בין שעורה בין כוסמת, צריך שיודק הרבה ושבלת שועל ושיפון, כי אלה לבדם יקראו לחם, והפת הנעשה מהם מברכין עליו המוציא וברכת מזון וחייב בחלה ולא בזולתם, והוא הלחם שראוי שיודש עם החרוץ ואופן העגלה, ועם כל זה תהיה הדישה הזאת יותר מדאי, והוא אומרו כי לא לנצח אדוש ידושנו אבל ידוש אותו כהלכתו ובזמנו המוגבל, כי אם לא יעשה כן אבל שידוש וידוק אותו יותר מדאי, אופן העגלה ופרשיו יכתת הגרגיר וישחיתהו, והבהמות הנושאים העגלה נקראים פרשיו, ושיעור הכתוב וגם הלחם לא לנצח הדוש ידושנו, כדי שגלגל העגלה ופרשיו במהומתה לא ידושנו ולא ישיבנו עפר, ועל ענין הקצירה והדישה אמר שנית (כט) גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה הגדיל תושיה, רוצה לומר כמו שעניני הזריעה והמלאכות הנכללות בה נשלמה מיד האלהים והשגחתו, ככה ענין הקצירה הזאת יצאה מעם ה', כי הוא הפליא העצה בענין הזריעה, הגדיל תושיה בענין הקצירה והדישה.

ואמנם על מה ועל מה הביא הנביא המשל הזה לא מצאתי למפרשים בו דבר יתישב על הלב, מהם אמרו שאמר זה להזהיר בענין הלימוד שישתדל להגיע לתכלית, ולא יסתפק בידיעת ההתחלות הדומות לחרישה, ומהם אמרו שאמר זה להעירם שהיה להם ללמוד מחורש האדמה, שתמיד יעשה עבודתו להגיע אל התכלית המכוון, והם לא היו עושים כן כי עזבו את ה' צבאות ואת עבודתו, וכל זה איננו שוה לי מאחר שלא בא ענינו בכתובים, ולכן אחשוב שהנבואה הזאת מדובקת בכל פרשיותיה, כי הנה בראשונה זכר הנביא בה גלות השבטים על ידי מלך אשור, ושישארו יהודה ובנימין בשלוה ובהשקט בעטרת צבי בארצם וינצלו מכף מלך אשור, ואחר כך זכר שגם אלה ביין שגו כמו בני אפרים וימאסו את דבר ה', ולכן נתן גזרה כוללת בענינם בפרשת הנני יסד בציון, רוצה לומר שבזכות צדקתם באותו זמן שהיו בו צדיקים וטובים, יתן ה' עליהם מלך ישר פינת יקרת מוסד המאמין שהוא חזקיהו, וישם משפט וצדקה בארץ ויסר מעליה ממשלת האויבים, ואמנם תחת אשר בני יהודה שבו מאחרי השם וילכו אחרי ההבל ויהבלו, זכר גם כן ענשם ומה שקרה להם אחר כך על ידי נבוכדנצר כמו שפירשתי, ולפי שהם היו אומרים שהיה הקב"ה משתנה במעשיו פעם היה מטיב עמהם, ופעם היה מטיב ליהודה בהיותו מעניש לישראל, ואחר כך יהפך להם לאויב והוא נלחם בם, או היה כל זה מפעל המקרה, לכן ראה הנביא להשיב להם שאין זה שנוי בחקו יתברך חלילה. אבל זה כולו יבא מפאת המקבלים, ושענין זה כעובד את האדמה שיעשה פעולות מתחלפות כפי חילוף הזמנים והכנת המקבלים, וכמו שהוא בזריעה יפיץ הקצח וכמון יזרוק, וישים החטה שורה ושעורה בסימן וכוסמת גבולתו, ככה בחרבן שומרון הפיץ את השבטים וזרק אותם לארץ אשור, ואת יהודה ובנימן שהיו אז חביבים לפניו לא הפיץ ולא זרק, אבל הניח אותם בארצותם ובגבולם, הדומה לחטה שורה ולשעורה נסמן ולכוסמת בגבולתו, ולא היה זה במקרה ולא ממשוא פנים כי אם במשפט, וכמו שאמר ויסרו למשפט אלהיו יורנו, וכן בחרבן ירושלם אם קבלו עונש מופלג בחרבן בית קדשנו ותפארתנו, שמזה הצד לקחו מיד ה' כפלים משאר השבטים כפי מעלת מה שאבדו, הנה זה גם כן לא היה במקרה ולא בשינוי רצון, כי אם מפאת רשעת בני יהודה וקושי ערפם, ולזה המשיל ענין הקצירה והמשיל עונש השבטים לדישת הקצח והכמון שיחבוט בשבט, וכן הם נענשו ביד אשור שהיה שבט אפו יתברך, ואמנם הדבר היותר עצמי שהוא הלחם הנמשל בארץ יהודה, זה הודק בחרוץ ובאופן העגלה, רוצה לומר בצרה רבה מאת ה' מן השמים, ועליו אמר כי לא לנצח הדוש ידושנו, רוצה לומר שלא יהיה חרבנם לנצח, וכל זה היה בהשגחה נפלאה, כמו שאמר מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה הגדיל תושיה, ולפי שזה אשר זכר מענין החורש, היה כולו משל למה זכר ביאר הנמשל והמכוון בו בפרשיות הנשארות מזאת הנבואה, כי הנה ביאר למה היטב הק"בה בזמן חזקיהו בפרשת הוי אריאל אריאל, וביאר חרבן ירושלים ויהודה אחר כך בחטאותיה בשאר הפרשיות וכמו שיזכור והותרה בזה השאלה הששית.