אברבנאל על ישעיהו יז:ח

ולא ישעו אל המזבחות ולא יבטחו עליהם, כי הם מעשי ידי אדם וכן האשרים והחמנים, אבל לבד תהיה מגמתם ועבודתם בשם המיוחד ובו יבטחו ובו יתהללו, ועם זה הותרה השאלה השלישית, לפי שלא נאמרו הכתוב האלה על בית ישראל, כי אם על בית יהודה היושב בירושלם, שבימי חזקיהו שבו אל השם וסרו מדרכי ישראל.

ולזה אמר אחר זה (ט) ביום ההוא יהיו ערי מעוזו כעזובת החורש, רוצה לומר שהנה ישובו בני יהודה אל השם יתברך, כמו שזכר בראותם שהיו ערי מעוזו של ישראל, רוצה לומר הערים הבצורות שלהם, וכל שכן ערי הפרזות כעזובת החורש והאמיר, ורש"י פירש חורש זה היער כדמתרגמינן ביער בחורשא, ואמיר אף הוא יער מקום אילנות, ופירשו שאר המפרשים שחורש ואמיר הם סעיפי האילן הגבוהים שעזב אותם מלקט הפירות, ולא ילקט הפירות ההם לגודל גובהם, והיה ענין המשל הזה שהערים הבצורות שהיו לישראל יעזבו אותם, ויברחו להם כעזיבת החורש והאמיר, שהם הסעיפים העליונים, ותהיה גם כן העזיבה ההיא אשר מהערים הבצורות ההם, כמו עזיבת הכנעניים אשר עזבו את הארץ מפני בני ישראל, ואחרי אותה העזיבה לא יתישבו עוד אבל תהיה הארץ שממה. ויותר נכון אצלי לפרש שלא יוכלו בני ישראל למלט את עריהם, ויעזבו את ערי מעוזם, כמו שלא יוכלו להציל החורש והאמיר אשר בשדה ויעזבו אותם, וזהו כעזיבת החורש והאמיר, ואמנם אומרו מפני בני ישראל, יראה לי שהוא מסורס עם מה שאמרו אחר כך והיתה שממה, כאלו יאמר והיתה הארץ שממה מפני בני ישראל וזה פירוש נאה ומתישב. ועם על כל פנים תאמר, שאומרו מפני בני ישראל הוא כנגד הכנענים יהיה פירושו כן, שעשה בדבר שני משלים, האחד בעזיבת החורש רוצה לומר שיהיו עריהם המעוזות של ישראל נעזבות, כארץ אשר יחרש החורש ויעזוב פאה שלא יחרוש אותה ולא יפנה אליה, והמשל השני הוא אמרו והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל והוא מלשון (דברים כו, יז) את ה' האמרת שהוא מענין מעלה ורוממות, יאמר שערי ישראל יהיו נעזבות כעזיבת החורש, וגם כן כעזיבת האמיר, כנוי לכנעני יושב הארץ במעלה, במה שעזב אותה מפני בני ישראל. ושלא קרה להם זה, כי אם לפי ששכחו אלהי ישעם וצור מעוזם לא זכרו כי היה זה מדה כנגד מדה, הם (י) שכחו ועזבו צור מעוזם ומגדל עוז שם ה', גם עתה עריהם הבצורות יעזבו מהם, על כן תלקה בנטיעה, והוא שתטעי נטעי נעמנים וזמורת זר תזרענו, רוצה לומר על כן היותך מקדם נוטעת נטעי נענמים, וגדלת בנים לעבודת השם יתברך כמו י"ב השבטים שהיו נטעי נעמנים במטען, עתה זמורת זר תזרענו רוצה לומר שתזרע הבנים לעבודה זרה ותלמד אותם בכך, והיא זריעת זר. ויותר נכון לפרש על כן תטעי נטעי נעמנים בתמיהה, כאלו אמר אחרי ששכחת שם אלקיך, התחשוב שיהיו בניך למודי ה' נטעי נעמנים, באמת לא יהיה כן כי זמורת זר תזרענו בענין הדתות והתורה, והוא כענין (ישעיה ב, ו) ובילדי נכרים יספיקו. ויש מפרשים על כן תטעי נטעי נעמנים וזמורת זר תזרענו, שיהיה מתחתן בגויי הארץ, ולוקח מבנותיו לבניו, הפך מה שצותה תורה, כי בעבור ששכחו אלקי ישעם וצור מעוזם, יהיו מערבים נטעיהם הנעמנים עם זמורת הזר שהם גויי הארץ, ומפני זה באה כל הרעה הזאת שיצאו מן ההפך אל ההפך, כי מתחילה שהיו מצליחים מאד בעניניהם, בהיותם עושים רצון בוראם, היתה כ"כ הצלחתם (יא) שביום שהיו נוטעים בו ביום היה משגשג, רוצה לומר מגדל, והוא מלשון ישגא אחו, ונכפלה השי"ן והגימ"ל לחזק הענין, כמו ירקרק אדמדם, וענינו שהיה גדל ביום ההוא גדול מופלא, וכן הזרע שהיו זורעים מיד בבקר זרעם יפריח ויציץ ציץ, כי היה ברכה בכל מעשה ידיהם, וזהו אמרו ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי מהרה, אבל עתה הוא בהפך, כי נד קציר רוצה לומר הלך ונעדר הקציר והנטע ונשחת כולו ביום נחלה וכאב אנוש, שהוא זמן החרבן והגלות, כי משם ואילך נתקללה מעשה ידיהם, ואמר תטעי בלשון נקבה, ותזרענו בלשון זכר כי כן דרך הכתוב לדבר לעם, פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה, כי כנגד הכנסיה יתארהו בלשון נקבה וכנגד העם יכנה אותו בלשון זכר, ומפרשי הנוצרים פירשו ביום נטעך על מעמד הר סיני שכאשר ניתנה תורה לישראל היתה נטיעתם, ואמרו שמיד חטאו בעגל. והוא אמרו תשגשגי שהוא כמו (ישעיה ה, ב) ויעש באושים, ובאותו בקר שהיה ראוי שזרעך תפריחי אז נד קציר, כלומר הלך הפרי ולא בא לידי קציר, ולכן במקום שהיה ראוי להיות להם נחלה וקיום, נהפך לכאב אנוש וכפי כל אחד מהפירושים אלו הותרו השאלות ארבע וחמשה.