אברבנאל על ישעיהו יא:ב

ונחה עליו רוח ה' וכולי עד סוף הנבואה. זכר הנביא בנבואה הזאת עשרה תוארים שימצאו במלך המשיח, והם תנאים הכרחיים במלכותו ובגאולה העתידה, שמבלתם אי אפשר שיהיה הוא משיח, ולא שתקרא גאולתו גאולה אמתית.

האחד בייחוסו ומשפחתו, שיהיה מזרע דוד מגזע ישי החסיד, ונצר משרשיו השלמים דוד ושלמה והיה זה לפי שיעקב אבינו נתן המלכות והממשלה באומה אל שבט יהודה, כמו שאמר (בראשית מט, י) לא יסור שבט מיהודה, ומכל משפחות בית יהודה בחר בדוד עבדו, ויעדו שכסאו יהיה נצחי לעד ומפני זה יחוייב שיהיה המושיע מזרעו של דוד ולא מזרעו אחר, וישב במקומו ובכסאו ויקרא בשמו, ומזה יראה שלא נתקיימה הנבואה הזאת בזמן בית שני, כיון שלא היו מלכים אז מזרע דוד, כי אם פעמים מזרע אהרן הכהן, ופעמים משאר השבטים, וגם מן הגרים כהורדוס וזרעו שהיתה אמו אדומית.

התואר והתנאי הב' הוא במדרגת נבואתו שתהיה בעליונה שבמדרגות הנבואה, וכמו שדרשו חכמים ז"ל (ילקו"ש תע"ו בשם תנחומא) על (ישעיה נב, יג) הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה (עד) מאד, ירום מאברהם ונשא ממשה וגבה ממלאכי השרת, וכמאמר זה הנביא עליו, (שם מב, א) הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי נתתי רוחי עליו, עד שמפני נבואתו יהיה יודע סתרי לבות בני אדם, כמו שנאמר לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח ושפט בצדק דלים, רוצה לומר שיהיה שופט כפי האמת ולא כפי המפורסם, וכל זה מורה על מעלת נבואתו, ועליה אמר כאן ונחה עליו רוח ה', ומזה התבאר שלא נתקיימה הנבואה הזאת, לא בחזקיהו כי הוא לא היה נביא, ולא בדור בית שני, כי לא היתה בהם נבואה ולא רוח הקדש כמו שקבלו חכמים ז"ל (יומא כא, ב).

התואר והתנאי הג', בחכמתו כמו שאמר רוח חכמה ובינה וגו', שמאמר ונחה עליו מושך עצמו ואחר עמו, כאלו אמר ונחה עליו רוח ה', ונחה עליו רוח חכמה ובינה וגומר, והנה אמר רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', שהם ג' רוחות, וששה שלמיות, שנים מהם בכל רוח, והיה ראוי שיאמר רוח בכל אחד מהם להעיד על ענין אמתי, והוא שאנחנו כאשר נתבונן היטב, נמצא במעלות השכליות עם כל שלמותם ג' חסרונות, האחד שהשלם בעיוניות יבין מועט במדותיה, כי בהיותו טרוד בשכל העיוני, ימעט התבונה במעשי, והחסרון השני הוא שנמצא תמיד המשתלם בשכל המעשי בעצותיו ותחבולותיו, לא יהיה בעל גבורה וחוזק האיברים כי על המעט השליט הטבע, אדם אחד בכחות הגופניות והשכליות יחד, והחסרון השלישי הוא שהמשתלם בחכמה ובעיון ומפליג בו ימצא על הרוב נוטה מדרך האמונה התוריית עד שלזה צוה שלמה (קהלת ז, טז) ואל תתחכם יותר למה תשומם. האמנם הגיד הנביא כאן, שמלך המשיח בשלמות חכמתו להיותו בדרך נס, לא ימצאו בו אחת מהחסרונות האלה, כי הוא בהשתלם בשכל העיוני, ישתלם גם כן בתבונה המעשית, והוא אומרו רוח חכמה ובינה, רוצה לומר שיהיה כולל בחכמת העיונית ובמעשית יחד, גם לא ימצא בו החסרון השני כי יהיה רוחו רוח עצה וגבורה, כלומר שבהיותו שלם בכחות הנפשיות ישתלם גם כן בגבורה גופנית, גם לא ימצא בו החסרון השלישי, והוא אומרו רוח דעת ויראת ה', רוצה לומר שעם רוב ידיעתו ועיונו, לא יתערב בו דבר מאמונה כוזבת, אבל כל עיוניו יהיו ביראת ה', הנה אמר כל זה כנגד החכמה שלא ימצא בחכמתו דבר מנגד וחסר כלל מכל החסרונות המורגלים בין האנשים, ולהיות נכללים בשלשת הסוגים האלה, זכר אלה שלשה מיני הרוח בלבד, ולא זכר רוח משפט ולא שלמות אחר, לפי שהיה כאן הדבור בחכמתו לא זולת זה, והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הג', וגם התואר הזה המופלג לא נמצא בימי חזקיהו, ולא בשוטר ומושל ומלך מבית שני, אבל הוא עתיד להמצא במלך המשיח.

התואר והתנאי הרביעי שימצא במלך המשיח הוא, היותו כובש את יצרו, ונבדל ונפרש מכל תאוות הגשמיות, ולכן רוב כלל השתמשותו בכחותיו הנפשיות, לפי שלא יטה אל ההנאות הגשמיות, וידוע שמחמשת החושים היותר גס וחוטא שבהם, הוא חוש המשוש אשר הוא חרפה לנו, ולכן נפלו בו אזהרות העריות כולם, ואחריו חוש הטעם שהוא גם כן משוש מה, אבל מיוחד בדברים הנטעמים, וזה גם כן עב וגס מאד ובו נפלו אזהרות המאכלות האסורות ויין נסך ושאר הדברים, ושני החושים האלה אין ספק, שהיו כלל הנביאים וגם החכמים השלמים מרוחקים מהם, לגסותם וחרפתם כי רבה היא, ולכן לא יוחסו דבר מאלה בספרי הקדש לאלוה יתברך חלילה כמו שזכר הרב המורה, אמנם החוש השלישי שהוא הריח הוא יותר רוחני, ולכן ישיג מוחשיו, אף על פי שלא ימששם, כי אם בהתרחקו מהם וכבר יוחש לשם יתברך כמו שאמר (בראשית ח, כא) וירח ה' את ריח הניחוח, והנאת החוש הזה הוא נאות למלכים ויועצי ארץ, וכמאמר הממשל (שה"ש ד, א) באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי, ואמנם שאר החושים שהם הראות והשמע הם יותר רוחניים, ולכן ישיגו מוחשיהם ממרחק יותר רחוק, והיו שני החושים האלה מיוחדים ומיוחסים להשלמת הכח השכלי, כמו שפירשתי במה שעבר, ולפי שכל נמצא ישתוקק יותר אל הדבר שהוא יותר נכבד, לכן היה האדם כוסף יותר שני החושים האלה מזולתם, ושלמה על זה אמר (משלי כ, יב) אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם, ולהיות השמע יותר הכרחי בקנין החכמה, אמר (שם טו, לא) אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין, ובספר שיר השירים אמר מסכים לזה לענין הנפש (ב, יד) יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך וגומר, הנה התבאר מכל זה מעלת שני החושים הדקים האלה, ובזה האופן היו שני החושים הגסים בתכלית החמריות והגסות, רוצה לומר המשוש והטעם, והשנים היותר דקים בתכלית הדקות וההפשט החושיי, והם הראות והשמע והיה אם כן חוש הריח כממוצע ביניהם.

וזכר הנביא כאן, שמלך המשיח לא די שלא תהיה נטייתו לחושים הגסים השנים כשאר בני אדם, אבל אף בענין הריח שהוא יותר דק מהם לא ישמש בו, כי אם ביראת ה', לא כיתר המלכים והשרים שיתבשמו ויהנו מדברים המורחים והמבושמים מאד, וזהו אמרו (ג) והריחו ביראת ה', וזכר שאף משני החושים הנשארים, שהם נאותים להשגת התכלית, הנה לא ישתמש מהם כל כך, וזהו לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח וכמו שאפרש. ואפשר לפרש והריחו מלשון ריוח והצלה, כי שרשו רוח והיו"ד והוא"ו מתחלפות, כי הם מאותיות אהו"י, יאמר שעם היות דרך המלכים ומנהגם, להרויח עצמם ולהתעדן בענינם המורגשים ובהנאות הגשמיות, כמאכל והמשתה והמשגל והגנות והפרדסים וצידת החיות והעופות, הנה מלך המשיח לא יהיה כן, אבל כל הרוחתו ועידונו יהיה ביראת ה' בקיום התורה והמצות ולא בהבלי העולם, ויש מפרשים והריחו מלשון דבור כמו (איכה ג, נו) לרוחתי לשועתי וכן (איוב יט, יז) רוחי זרה לאשתי (יגיד), כי כל דבריו ומאמריו יהיו ביראת ה', ומה שכתבתי ראשונה הוא היותר נכון, וגם התנאי הזה כי לא נמצא שמה החסידות באותו גבול מופלג.

התואר והתנאי החמשי הוא בענין המשפט, שיהיה מלך המשיח רודף צדקה ומשפט, וכבר ביאר הנביא בפרשה השנית, (לעיל ב, ד) ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים, ואחר זה אמר גם כן (לקמן מב, א) נתתי רוחי עליו ומשפט לגוים יוציא וגומר, ואמר (שם פסוק ד) עד ישים בארץ משפט ולתורתו איים ייחלו מורה, שיהיה בעל משפט לא לבד בקרב עמו כי אם גם בכל האומות, וביאר בכאן שעם היות שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ושהאדם יאמין לדברי חברו, ופעמים ישמעו האנשים הצדיקים הטובים שמועה לא טובה מאדם מה, ויטה לבבם ויוכיחום עליו קודם שידעו האמת, אם נעשתה התועבה ההיא אם לא, ואולי שכפי האמת אינם אשמים בדבר, הנה מלך המשיח לא יהיה כן, כי הוא לא למראה עיניו ישפוט, וגם לא למשמע אזניו יוכיח בני אדם, אבל ידע הדברים בנבואתו כיד אלהיו הטובה עליו.