אברבנאל על שמואל א א:יב

והיה כי הרבתה וגומר. ספר שבהיותה מרבה בתפלה ותחנונים עלי הכהן היה שומר את פיה ומעיין באריכות תפלתה, אם בכמותה שהיתה ארוכה ואם באיכותה שקולה לא ישמע והיתה מדברת על לבה, ולזה חשבה עלי לשכורה משני הצדדים האלה: ויאמר אליה עלי וגו'. אחשוב שעלי לפי שאלקנה ונשיו היו באים שמה שנה בשנה היה אוהב אותם, ולפי שפעמים ראה זה לחנה חרה אפו על היותה משתכרת ואמר אליה עד מתי תשתכרין הסירי את יינך, ולא אמר זה על השכרות והיין אשר שתתה כבר, אבל היה זה לעתיד עצה נכונה שלא תוסיף עוד לשתות יין ולא תשתכר, וזה שאמר עד מתי תשתכרין, רוצה לומר בכל יום ויום והיא חרפה ובוז רב, ולכן היה מהטוב כדי שתתרחק מהשכרות ושתסיר ממך שתיית היין מכל וכל, כי היה (כמו שזכר המדיני) ראוי לאדם לתקן המדות המגונות שיקרה לו כמו יקרה למאשרי המקלות שיטו אותם לצד המנגד בתכלית ההטייה, כדי שישארו אחר כך כשיונחו לטבעם בדרך הממוצע, ועל זה הדרך צוה עלי לחנה שלהרחיק השכרות תתרחק משתיית היין כל שהוא, שהוא הקצה המנגד, והותרה השאלה הרביעית. ובמסכת כתובות פרק אעפ"י (דף ס"ה ע"א) תנא כוס אחד יפה לאשה שנים גנות הוא לה שלשה תובעת בפה ארבעה אפילו חמור תובעה אינה מקפדת וכו'. והוא למוד מעולה והיותר טוב הוא שלא תשתה כלל. ובמדרש שמואל (פרש' ב') דרשו מזה המקום תנאי התפלה, אמרו והיה כי הרבתה להתפלל, מכאן שכל המרבה בתפלתו נענה, מדברת על לבה, מכאן למתפלל שצריך לכוין לבו, רק שפתיה נעות, מכאן שצריך לחתוך בשפתיו, וקולה לא ישמע, מכאן שצריך שלא ישמיע קולו בתפלתו מאד, ויחשבה עלי לשכורה, מכאן לשכור שאסור להתפלל: