אברבנאל על מלכים א כב:לד

ואיש משך בקשת לתומו, רצה לומר בתמימותו שלא היה יודע ומכיר את אחאב, ושלא במתכוון הכהו בין הדבקים ובין השרין, כלומר בין קשקשי השרין שהם נקראים בין דבקי השרין כמו שת"י, את זה לעומת זה עשה אלקים זה ניצל וזה נהרג, וחז"ל (מ"ת מזמור ע"ח) אמרו שנעמן שר צבא מלך ארם היה האיש אשר משך בקשת, ודרשו (סנהדרין דף ל"ט ע"ב) לתמו, שתמו שני חזיונות של אליהו ושל מיכיהו, ששניהם נבאו על מיתת אחאב. והנה אחאב לא רצה לגלות לרכבו. רצה לומר משרת הרכב אשר לו שהכוהו בחץ, אבל צוהו שיצא מתוקף המלחמה לפי שהיה מרגיש בעצמו חולי, ולא אמר הכאה, ועשה זה כדי שלא תחלש המלחמה, (לה) וכן היה שעלתה עד למעלה המלחמה ביום ההוא ובני ישראל מנשרים קלו מאריות גברו, כי היה המלך אחאב מעמד במרכבה נכח ארם כל היום ההוא כדי שישראל לא יסורו מהמלחמה ויתחזקו להלחם בראותם אותו, ועם כל גבורתו היה מרוב שפיכת דמו של אחאב שנגר ממכתו כל כך וירד אל חיק הרכב אשר היה רוכב עליו, באופן שמת בערב, (לו) ולכן עברה הרנה, רצה לומר קול הכרוז במחנה שלא ילחמו עוד וישובו איש אל עירו ולביתו, וזה ממה שיורה שלא מתו באותה מלחמה רבים מישראל, אבל אולי היו הם המכים באויביהם, אחרי שהיה בידם לעלות מהמלחמה כרצונם ולא יבואם עליו רעה מהאויבים: