אברבנאל על מלכים א יט:ט

ויבא שם אל המערה וגומר. ספר הכתוב שאליהו בא אל המערה, והיא המער' הידועה שהיא נקרת הצור עצמו שישב משה שם, כמו שת"י במערת טינרא, ושלן שמה, ולא אמר הכתוב שישן כי אם שלן, לפי שכל הזמן שישב שמה היה מתבודד ומכין עצמו לנבואה ויצעק אל ה' כל הלילה, ולזה נאמר והנה דבר ה' אליו, רוצה לומר אז בהיותו באותו מקום מקודש אלקי ומתבודד וקורא בשם אלקיו, באהו הנבואה שלא בא אליו כל אותם הימים אשר עברו לא בארץ ישראל ולא במדבר בהליכתו שמה. ואמרו מה לך פה אליהו, אמרו המפרשים פה אחד שטעם השאלה מה לך פה אליהו הוא התחלת דברים לשמוע המענה, כאלו שאלו למה יצאת ממקומך ומה צורך ביאתך בדרך הזאת? ושהוא על דרך (בראשית ד' ט') אי הבל אחיך, (שמות ד' ב') מה זה בידך, (תלים קי"ד ה') מה לך הים כי תנוס? ושהיה המענה קנא קנאתי וגומר, ר"ל שהקנאה אשר קנא ליי' אלקי הצבאות מאשר עברו בריתו בני ישראל, והיה זה בהיותם עובדים ע"ז ומאשר מזבחותיו הרסו, כמ"ש למעלה את מזבח השם ההרוס, לפי שלא היו רוצים לעבוד כי אם אל אלקים אחרים, ומאשר הרגו נביאיו, כי כבר הרגה אותם איזבל, כמו שאמר עובדיה בהרוג איזבל את נביאי ה', והיא היתה סבת ביאתו שמה, ועם היות שנשארו מאה נביאים שהחביאם עובדיה במערות, אמר אליהו שנותר הוא לבדו מהנביאים הידועים לה', כי הנביאי' האחרי' שהוחבאו לא ידעה איזבל מהם ולכן נמלטו, והיה תכלית המאמר הזה שינקום השם יתברך נקמתו על הרעות האלה שעשו ישראל, ושזה היה צורך ביאתו, ר"ל לבקש נקמה על ישראל. ואמנם בענין המראה אשר ראה אליהו מהרוח והרעש והאש ראיתי בזה למפרשים שני דרכים. האחד הוא דרך ה"ר לוי בן גרשום, שכתב שצוה השם ית' לאליהו שיצא מהמערה וישב בהר לפני השם, כדי שיבקש רחמים על ישראל כשיראה הכבוד לא שיתפלל להשחיתם, ושלז' הראה לו הדברים המשחיתים, כמו הרוח הגדולה והחזקה מפרק הרים ומשבר סלעים, ולא היה ברוח השם, ר"ל שאין מדרכו יתברך להביא הרע על החוטאים ולא להענישם בעונש גדול כזה, אבל להמתין להם אם ישובו מדרכם הרעה, ואחריה היה הרעש, שהוא מזיק אחד וכלי מכלי ההשגחה להפכת הארצות, וזכר שלא ברעש השם, ר"ל כי לא יחפוץ במות המת ולא בהפכת הארצות, ואחר הרעש הראהו האש, שהוא יותר מזיק בשרפת המקומות כסדום ועמורה, וזכר שג"כ לא באש ה', כי לא היו הרעות האלה מכוונות ממנו יתברך כי אם הסתרת פניו מהם ועזבם כמטרה לחצי הרעות, ואחרי האש זכר קול דממה דקה, ר"ל שיהיה העונש ממוצע בין הדבור והשתיקה ובין המוסר והעונש, ושאלי' מרוב כעסו לא שת אל לבו להבין את דבר המראה, ולזה השיבו שנית כבראשונה קנא קנאתי וגומר, והוצרך יתברך להודיעו ענין חזאל ואלישע שיהיו כלי ההשגחה לייסר ולהעניש את ישראל, זהו דרך החכם וכוונתו: והדרך השני הוא לאנשים מבני ישראל שהתחכמו לומר שאליהו ראה בזה שלשת העולמות וחלקי המציאות, ולזה רא' ראשונה הרוח, לרמוז על הכח המנהיג עולם ההויה וההפסד שהוא מפרק הרים ומשבר סלעים, ואמר בו לפני השם, לפי שהוא משגיח בו לעשות רצונו ואינו רק כגרזן ביד החוצב וגו'. ואמר לא ברוח השם לרמוז שאין השם יתברך הטבע המנהיג ההויה וההפסד, והראהו עוד הרעש, לרמוז על עולם הלגלגלים שיש בהם והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים לעומתם, שזה רומז אל הגלגלים שיקראו חיות קדש לדעת הרב המורה, ואמר לא ברע' השם, להורו' שאין השם ית' נפש הגלגל כמו שחשבו קצת מהקדמונים, ואמר עוד ואחר הרעש אש, לרמוז על עולם השכלים הנבדלים שנקראו אש, כמו שאמר (תלים ק"ד ד') משרתיו אש לוהט, והנה נקראו כן להדמותם באש שאין העין שולט בו, כי האש היסודי אינו מושג לחוש הראות, ועכ"ז ישיגו אותו מפאת פעולותיו, וכן הם המלאכים לא יושגו בחוש הראות בעצמם אבל יושגו מפאת פעולותיהם, וכן אמרו במסכת חגיגה (דף י"ג ע"א), מאי חשמל? חיות אש ממללות. ואמר לא באש ה', להגיד שמציאותו ומהותו יתעלה נבדל ממציאות המלאכים, כי הם עלולים ואפשרי המציאו' והוא יתברך עלה ומחוייב המציאות, ולפי שמהותו נעלם תכלית ההעלם ופשוט בתכלי' הפשיטו' מה שאין הפה יכול לדבר, אמר ואחר האש קול דממה דקה, כלומר ואחרי שתפשוט שכלך במלאכים בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר במה שלמעלה מהם. וצוהו אחרי זה שימשח את חזאל למלך על ארם ואת יהוא למלך על ישראל ואת אלישע ימשח לנביא תחתיו, לרמוז לו גם כן שאלה השלשה עולמות שזכר הם מונהגים ממנו יתברך, וזה אם בעולם השפל שדרך הב"ח להתגבר האחד על חבירו כמו חזאל שהתגבר על מלכות ארם ועל ישראל, היה זה בהשגחה ממנו יתברך לגמול ולענוש פרטי האד' וכתותיו, ואם בעולם הגלגלים לפי שהשגחת השם יתברך היא על הוראת המערכה לבטל אותה ולעשו' בה חפצו ורצונו, וכן ע"י יהוא נהרגו הרשעים עובדי ע"ז ונמלטו הצדיקים, וזה היה מפאת ההשגחה לא כפי המערכה. ואמר אחרי זה ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך, לפי שהשפע הנבואיי המגיע לנביאים הוא מעולם המלאכים ולא יגיע כי אם ברצון השם ומצותו. ולפי שלא היה ענין המראה מיוחס אל הספור, כתב ה"ר דוד קמחי שהשם יתברך הראה כל זה לאליהו לגמול המעשה הטוב אשר עשה בהר הכרמל שקדש את השם ברבים והודו באלוהותו והרג נביאי הבעל ולכן הראה לו את המראה הזאת. ויונתן תרגם הרוח והרעש והאש שהם כלם מלאכים ממונים על הדברים ההם. הן אלה קצת דרכיהם בביאור זאת המרא', ולא אחד בהם יתעורר לתת טעם למה שאלו יתברך שתי פעמים מה לך פה אליהו, כי עם היותו ממנהג התחלת הדבור, הנה לא נהגו הנביאים לשאול זה שתי פעמים, כל שכן אחר שכבר השיב בפעם הראשונה מה שהיה בו די כפי הכוונה, כן לא התעוררו למה אליהו אמר שני פעמים קנא קנאתי, ואם ראה שלא נתפייס הקב"ה בתשובתו הראשונה איך חשב לפייסו בהשנות הדברים ההם עצמם? והנה ברוב דברים לא יחדל פשע, וגם לפי דרכם אחרי שברוח וברעש ובאש אמר לא ברוח ה' לא ברעש השם לא באש השם, היה ראוי שיאמר בדממה דקה ושם ה', כ"ש שבראש המראה אמר והנה ה' עובר יורה שעבר ברוח או ברעש או באש או בכלם. והנראה אלי במראה הזאת כפי פשט הדברים והמשך הספור הקודם הוא, שאליהו בא מעצמו אל הר חורב ונכנס במערה הקדושה אשר ישב בה משה כדי שתבואהו הנבואה, כי היה המקום ההוא מוכן להנבא ונשאר בו הקדושה האלקית מעת שעמד אדוננו משה שמה, והנה השם יתברך קנא לכבוד אדון הנביאים משה עבדו וראה שלא היה מן הראוי שאדם ילוד אשה לא נביא ולא בן נביא ישב באותו מקום, כי הוא נתיחד לקבול התורה ונתינת הלחות ופסולם וראיית הכבוד שראה משה, ואיך ישב ויעמוד אדם או נביא אחר שמה? ולזה בראותו שאליהו לא נחה דעתו לעמוד בהר סיני כי אם גם להכנס בנקרת הצור, היה שהוכיחו יתברך על זה באמרו מה לך פה אליהו, ולא אמר זה על יציאתו מארצו ובואו כלו אותו דרך כמו שחשבו המפרשים, כי אם על הכנסו במערה הקדושה, והוא על דרך מאמר ישעיהו שאמר על שבנה אשר על הבית (ישעי' כ"ב ט"ז) מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קב' הנה השם מטלטלך טלטלה גבר, שכפי מה שפירשו המפרשים כלם היה תוכחה על שבנה, שבהיותו מארץ נכריה היה משתרר על ירושלם, ואמר שהמעלה ההיא לא היתה ראויה אליו, וזהו מה לך פה? ולכן היה מהיעוד שהשם יתברך יטלטלהו משם, וכן אמר גם כן ישעיהו (שם נ"ב ה') ועתה מה לי פה נאם השם כי לוקח עמי חנם מושליו יהלילו נאם השם ותמיד כל היום שמי מנואץ, הנה באותו לשון מהתוכחה אמר יתברך לאליהו מה לך פה, רוצה לומר מה לך במקום הזה אשר אתה בו? כי הוא בלתי ראוי לך, (י) ואליהו השיבו קנא קנאתי ליי' אלקי צבאות, ולא היה זה לשאול נקמה מישראל כי אם לתת התנצלות על הכנסו שמה, וכאלו אמר עזבו בריתך בני ישראל והרסו המזבחות והרגו נביאיך ויבקשו את נפשי לקחת', ומפני יראתי אותם שהם רשעים גמורים ואויבים היו לי באתי להחבא במקום הזה, לחשבי שיגין בעדי זכות משה ומפני קדושת המקום הזה לא ישיגני הזק כל עוד שאשב בכאן, (יא) ומפני זה השיבו ית' צא ועמדת בהר לפני ה', ר"ל אם נכנסת שמה מפני היראה צא ועמוד בהר שבהיותך בהר תשב לפני ה' ולא תירא ולא תחת מפניהם, כי כאשר דבר מלך מלכו של עולם שלטון ובהיותך בהר לא יגיעך הזק כלל, ודי כשתשב בהר ולא במערה. ואחרי שהוכיחו יתברך על המקום אשר ישב עליו בהודיעו אותו כי קדש הוא, ראה יתברך להשיבו על כוונת ביאתו שמה שלא היה מפני היראה שזכר כי אם לפי שנסתלקה ממנו הנבואה, ולכן הודיעו למה לא באהו הנבואה זה ימים כי אותה היה מבקש, ועל זה אמר והנה ה' עובר ורוח גדולה. וכבר פירשתי שאליהו עשה שלשה דברים בלי צווי השם יתברך ושענה אותו הקדוש ברוך הוא בהם והקים דברו. האחד היא השבועה אשר נשבע באף ובחמה ובקצף גדול אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברו, ועשה אם כן רעב גדול שלש שנים בארץ ישראל, שאפילו העשירים שבהם התמוגגו ואבדו כל אשר להם ומתו רבים ברעב, הלא ראית שהיה הולך מלך ישראל בעצמו לבדו לבקש מקום חציר להחיות סוס ופרד פן יכרת האדמה מהבהמה. והשני היה במיתת בן הצרפית שהטיח אליהו דברים כלפי מעלה, באמרו הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה וגזר על תחייתו והחיה אותו. והשלישי הוא מה שעשה בהר הכרמל מהעלת העולה בבמה חוץ למקדש אשר לא כדת והורדת האש מן השמים עליה, ושלשתם עשה אליהו בלי צווי אלקי, ולהיות כוונתו טובה לקדוש השם עשה השם ית' גזרותיו וקיימם, אבל התקצף עליו על אשר עשה מה שלא צוה, ולזה היה שלא באהו הנבואה עוד, ולהעיר על זה כלו אמר כאן והנה ה' עובר, ר"ל הנה ה' הוא עובר על כל פשעיך. וזכרם ראשון ראשון כמו שקרו, כי זכר הראשונה הרוח שהיה מפרק הרים ומשבר סלעים, לרמוז על הגזרה אשר גזר ברוח כעסו לעצור הטל והמטר מפני האדמה, שבזה היה מחריב העולם, ולהיותו רע כללי ונמרץ אמר שהיה רוח גדולה וחזק (על דרך (משלי כ"ה י"ד) נשיאים ורוח וגשם אין) מפרק הרים ומשבר סלעים, ואמר לא ברוח ה', לומר ששמע קול שהיה אומר לא ברוח ה', להגיד שלא באהו צווי אלקי במעשה הזה אשר עלה על רוחו. ואחר הרוח זכר הרעש, לרמוז על הדברים אשר הטיח אליהו כלפי מעלה על מות בן הצרפית ועל תחייתו, לפי שתחיית המתים כנו אותו הנביאים בשם רעש, וכמו שאמר הנביא יחזקאל בספור התחייה (יחזקאל ל"ז ז') והנה רעש ותקרבו עצמות עצם על עצמו, ואמר לא ברעש ה', רוצה לומר שלא צוהו יתברך על אותו המעשה שעשה בתחיית המת: