אברבנאל על מלכים א יט:ח

והנה היה הלחם ההוא האלקי זן את אליהו ומסעדו ארבעים יום וארבעים לילה עד בואו הר האלקים, לא מפני שנשתהה המאכל ההוא באצטומכא ולא בשלו הכח המבשל ולא משכו הכח המושך כדברי המפרשים, כי אם להיות המזון ההוא אלקי ולחם אבירים אכל איש, ולזה היתה הזנתו עצומה מאד וזרה מדרך המזון הטבעי הנהוג כפי טבעו ומהותו, וכח המתילד ממנו הוא מופלג ויוצא מן המנהג הטבעי. אבל הוקשה לי מאד אמרו ארבעים יום וארבעים לילה, כי בידוע הוא שמארץ ישראל עד סיני מהלך חמשה עשר יום לא עוד, והכתוב אמר (דברים א' ב') אחד עשר יום מחורב וגומר, ואיך היה המהלך הזה ארבעים יום וארבעים לילה במדבר? ועוד אחרי הגיעו אל הר חורב אשאל לך מי נתן לו לאכול ולשתות? ובמדבר אשר ישב בו גם כן, אם היה שלא ימצא בו לחם לאכול כמו שיראה מצורך הנס שנעשה לו בתחלת דרכו, מי יתן ואדע מה אכל אליהו? ואם נאמר שהמלאך כפעם בפעם הביאו אליו, היה ראוי שיזכור הכתוב אותו הנס כמו שזכרו למעלה, ואם נאמר שלא אכל דבר בהר חורב, כי הנה משה כל ימי עמדו שמה לחם לא אכל ומים לא שתה, ולא בחזרתו כל אותו דרך המדבר, יהיו אם כן ימי אותו נס שמונים יום ושמונים לילה לא ארבעים יום וארבעים לילה שזכר הכתוב, ומפני זה חשבתי אני שהארבעים יום והארבעים לילה היו בכל הדרך אשר הלך אליהו עד חורב ושישב שם ושחזר עד ארץ ישראל, כי בהליכתו וישיבתו שמה וחזירתו היה הזמן הוא כלו ארבעים יום וארבעים לילה, ולפי זה יהיה פירוש הכתוב ושעורו וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה, וזהו הכלל, עוד פירט אותו באמרו עד הר האלקים חורב ויבא שם אל המערה וילן שם וגומר, וספר מה שקרהו שם ושאמר לו יתברך שוב לדרכך מדברה דמשק, ר"ל שבאותו הדרך אשר בא במדבר ישוב, וכל זה מההליכה והישיבה והחזרה היה באותם ארבעים יום וארבעים לילה שזכר, כי להיות אליהו זקן וחלש הלך אותו מהלך בעשרים יום או י"ט יום וישב שם יום אחד כמו שיתבאר, וחזר באותו סכום מהימים והיו כלם ארבעים יום וארבעים לילה. ואמנם אמרו בכח האכילה ההיא, הוא מאמר מחייב ואין כחו כח השולל, כמו לחם לא אכל ומים לא שתה, ואחרי זה אבאר ענינו: