אברבנאל על מלכים א יט:יב

ואחר הרעש זכר האש, והוא האש אשר הורידו בהר הכרמל על הבמה אשר בנה שמה, ואמר לא באש ה', לפי שלא עשה אותו הנסיון במצוות השם ובדברו. וזכר אחרי זה קול דממה דקה, לרמוז שבעבור הדברים האלה אש' עשה אליהו בלי מצו' השם וכבודו לא באהו הדבור כבראשונה, והיה הקול האלקי דממה והיא השתיקה והעדר הדבור. ולפי שאליהו ראה מה שצוהו יתברך שיצא מהמערה והתוכחה שהוכיחו על מעשיו, ראה להשיב על שתיהם, אם על הכנסו במערה שלא היה אותו מקום ראוי לשכמותו, כבש פניו למטה וכסתה כלמה פניו, (יג) וזהו אמרו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמוד בפתח המערה, ר"ל שלא יצא ממנה בהחלט לעמוד בהר כמו שצוהו אבל עמד בפתח, ולכן הוצרך יתברך להוכיחו שנית על ישיבתו בפתח המערה, ואמר מה לך פה אליהו, רצה לומר הלא אמרתי אליך שתצא מהמערה ולא עשית מצותי, הלא ידעת שהמקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא שבאותו פתח עמד אדון הנביאים, ומה לך לשבת עוד באותו המקום המקודש שאינו ראוי לשכמותך? והנה אליהו אין ספק שיצא מיד כמו שצווה, אבל התנצל ממה שהוכיחו על המעשה אשר עשה שלא במצותו, (יד) ואמר קנא קנאתי, רצה לומר מה שעשיתי לא היה לכבוד בית אבא כי אם על דבר כבוד שמך, ולזה אין עלי אשם, אם לראשון שהוא עצירת הגשמים היה לפי שעזבו בריתך בני ישראל, והיה ראוי שיענשו עליו בעצירת גשמים כמו שאמרה תורה, (דברים י"א י"ז) ואם בניתי מזבח בהר הכרמל היה לפי שהם הרסו מזבחותיך, והיה ראוי שאבנה מזבח לשמך הגדול ויתקד' באש לעיניהם, ואם הרגתי נביאי הבעל הנה גם כן הם הרגו נביאיך, הנה כל זה עשיתי על דבר כבוד שמך הגדול, ואמנם תחיית בן הצרפית היה לפי שאחאב וסיעתו היו מבקשים את נפשי להרגני, ולכן בהיותי מתגורר בבית האלמנה היה מההכרח שאצטער על צערה, כי היה נפשי בכפה. הנה בזה התנצל אליהו מכל אשר עשה, להורות שכפי הדין עשאו ועל קדושת השם, והתבאר מזה שכלל המראה מסכים עם הספור הקודם, ושצורך היה במאמרו יתברך מה לך פה אליהו שני פעמים, כי היה הראשון על הכנסו במערה, והשני על עמדו פתח המערה גם אחרי הצווי שבאהו לצאת משם, ושמאמר קנא קנאתי אינו כפול, כי הפעם הראשון נאמר על צורך הכנסו במערה מיראת האויבים שהרגוהו והשני על התנצלות מעשיו אשר עשה מבלי צווי ודבור אלקי. ואפשר עוד לפרש בתשובת אליהו, שאמר שתכלית בואו אל הר סיני היה לפי ששם קבלו ישראל שלשה מתנות עצומות, והם התורה והקרבנות והנבואה, ולפי שהם אבדו כלם בא להתלונן על האבדה במקום שנתנה, וזה שנאמר כי עזבו בריתך בני ישראל שהיא התורה, את מזבחותיך הרסו כנגד הקרבנות, וכנגד הנבואה אמר ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אנכי וגומר. הנה התבארו הפסוקים כלם, והותרה בזה השאלה הרביעית אשר העירותי בתחלת הפרשה, ואחרי זה בלקיחת אליהו השמימה אפרש במראה הזאת פירוש אחד מסכים עם לקיחתו: