אברבנאל על מלכים א יט:ג

ואמנם אמרו וירא ויקם וילך אל נפשו, פירשו בו שראה עצמו בסכנה והלך למלט על נפשו, וכפי מה שפירשתי למעלה שאליהו לא באהו דבור אלקי כלל לא בהר הכרמל ולא אחריו, יהיה פירוש הכתוב שראה אליהו שיי' סר מעליו ולא דבר לו כלל, ולזה לא ידע מה יעשה אם יברח מפני איזבל או אם ישב ויבטח באלקיו, ולכן הלך בעצת נפשו וכפי מה שעלה על רוחו ולא נמשך על פי הנבואה, לפי שלא באהו הרוח, וזהו וילך אל נפשו, שהלך כפי עצת נפשו, ובא באר שבע אשר ליהודה כדי לצאת מתחת רשות אחאב ומפחד איזבל. ואין ראוי להקשות למה פחד אליהו מאיזבל ולא פחד מאחאב, באמרו אליו פעמים רבות דברים קשים? לפי שכאשר באהו הצווי האלקי להראה אל אחאב היה בטוח שלא תבואהו רעה, כי שלוחי מצוה אינם ניזוקים, וגם אחאב היה איש בעל שכל ולא יגע בו יד, אמנם כאשר ראה שלא באהו נבואה כלל חשב שנעזב למקרים ושהשם יתברך סר מעליו, בעבור שעשה מה שעשה בהר הכרמל בלי דבור וצווי אלקי, ושעם היות שהקים דבר עבדו הנה חרה אפו עליו, ולזה פחד מאיזבל בחשבו שהיה נעזב מההשגחה האלקית, מצורף לזה היות איזבל אשת מדינים אשה רעה ומצח אשה זונה היה לה לעשות נגדו איזה דבר בגופו ולכן פחד מפניה. והנה ראה אליהו ללכת אל הר האלקים חורבה ולהכנס במערה אשר ישב בה משה איש האלקים, לא לבד להתחבא שמה מפני איזבל כי אם להמשיך אליו שפע הנבואה, לפי שלא שרתה עליו זה ימים, והשתדל שידבר אלקים אליו ויורהו דרך זו ילך, ולכן עזב את נערו בבאר שבע והלך יחידי כדי להתבודד, ולפי שלא יעלה עמו אדם בהר כמו שעשה משה, מצורף לזה שידע שלא ימצא בר ולחם ומזון בדרך, ולא חשש לנפשו כי הוא היה בוחר מות מחיים, וחשש שימות הנער ברעב ולכן עזבו שם, (ד) והלך במדבר דרך יום אחד, ולפי שנחלשו כחותיו וענה בדרך כחו ישב תחת רותם אחד, והוא עץ שפל שנקרא בלשון לעז זיניבר"א, וכתבו חכמי הטבע שהשרצים הממיתים לא יגיעו במקום אשר יגיע צלו, לפי שטבע העץ הזה וצלו הוא כנגד הב"ח הארסיים כלם ויברחו ממנו, ובעבור זה כתבו הרופאים שעשנו כשנשרף יועיל מאד בזמן הדבר שלא תבא המגפה אל הבית אשר ישרפו אותו שמה בתמידות, ולזה ישב אליהו תחתיו להנצל מהשרצים הארסיים, ושאל את נפשו למות, ר"ל שאל מהשם ית' בתפלה שיקח את נפשו וימות על ידו ולא ימות על יד איזבל ואנשיה הרשעים. ואמר רב עתה ה', להגיד שאחרי אשר כבר פרסם אמונתו וקדש את שמו ברבים והרג בידיו עובדי הבעל רב לו בזה מהחיים, ולכן היה מבקש שיקח את נפשו ממנו, כי הוא עתיד היה למות כפי טבע אבותיו ולא היה טוב מהם להנצל מהמות הטבעית, והיה יותר טוב שיהיה עתה מבזמן אחר. והמפרשים אמרו שזה המאמר יורה על היות אליהו פנחס, לפי שנתארכו לו החיים, ואין הכרח לזה מזה הכתוב. וידמה שאמר כל זה מפני זלעפות רעב, וכאלו להיותו קרב למות שאל ממנו יתברך שיקח נפשו, ובהיותו באותה חולשה מהדרך והרעב ישב תחת אותו רותם האחד, שלא היה שם רותם ולא עץ אחר ובדוחק היה יכול לחסות תחתיו, (ה) ובהיותו ישן נראה אליו מלאך האלקים, והוא היה המלאך הדובר בו בנבואתו, כי נבואתו על ידי מלאך היתה, ויעירהו כאיש אשר יעור משנתו ואמר לו שיקום ויאכל, (ו) וראה מראשותיו עוגת רצפים, ר"ל עוגה אפויה בגחלים, וצפחת מים, שהוא המאכל והמשקה ההכרחי בלי מותר כלל. ובאמרו עוגת רצפים הורה על היות המזון ההוא אלקי לחם אבירים שלוח מהאל יתברך, על דרך מה שאמר הנביא (ישעיה ו' ו') שראה המלאך ובידו רצפה. וספר שאכל ושתה וישב וישכב, (ז) ושצוהו המלאך שנית קום אכול כי רב ממך הדרך, והנה ראה המלאך לצוותו שתי פעמים שיאכל ולא עוד, וגם לא ראה שהיה די בפעם אחת, ולא צווהו גם כן על המשקה באחת מהפעמים, כי לא אמר לו שתה כי אם קום אכול לבד, וגם בפעם השנית אמר כי רב ממך הדרך, ולא אמר כזה בפעם הראשונה, הנה הסבה בכל זה אצלי הוא, שאליהו היה רעב מהתענית שעשה אותו יום עם עמל הדרך, והנה המלאך בפעם הראשונה צוהו שיאכל כדי לתת לו תמורת מה שניתך ממנו אותו היום בתעניתו, ולהיות המאכל הראשון מכוון לרוות צרכיו מהרעב אשר עבר, לא אמר בו כי רב ממך הדרך, לפי שלא היה מכוונת האכילה הראשונה ההיא בעד הזמן העתיד להלוך כי אם כנגד העבר, אבל בפעם השנית צוהו שיאכל, לא מפני התענית שכבר עשה כי אם מפני מה שהיה עתיד לעשות, ולזה אמר פה כי רב ממך הדרך, להגיד שזאת האכילה השנית היתה מכוונת לצורך העתיד והראשונה לצורך העבר, וזהו הנרצה בצואתו על האכילה שני פעמים. האמנם לא צוהו שישתה, לפי שעם היות שהלך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה כמו שיזכור, הנה לא הלך בכח השתיה אותו הזמן, כי באכילה נעשה אותו נס ולא במשקה, וכמו שאזכור אחרי זה, ובאמרו כי רב ממך הדרך, העירו המלאך שהיה יודע לבו ורצונו, ר"ל שהיה דעתו ללכת אל הר חורב, ולפי שהיה זה מעצתו ולא מצווי אלקי אמר כי רב ממך הדרך, ר"ל כי הדרך הוא רב והוא ממך ומרצונ' ולא מצווי השם: