אברבנאל על מלכים ב ו:יח

והנה הנביא יצא מהעיר וירדו עבדי מלך ארם אליו, ויתכן ששאלו לו האם העיר ההיא דותן ואם היה שם אלישע? והוא התפלל לשם שיכה אותם בסנורים באופן שלא יראו מה שראוי, (יט) ואמר אליהם שלא היה אותו העיר דותן ושטעו בדרך ושגם אלישע לא היה שם וכי הוא יוליכם אל האיש אשר היו מבקשים, והם חשבו שכן היה האמת מפני שבאו בלילה והלכו אחריו והוליכם לשמרון, ואז ראו שהיו בתוך העיר בידי אויביהם, (כא) ורצה מלך ישראל להכותם ושאל לנביא על זה, (כב) והוא השיבו אשר שבית בחרבך ובקשתך אתה מכה, אבל אלה אשר שביתי אני בכח האלקים אין ראוי להכותם, כ"א לתת לפניהם לאכול ולשלחם, (כג) וכאשר ראה זה מלך ארם לא הוסיף לשלוח עוד גדודיו בארץ ישראל בהחבא כמנהגם מפחד הנביא שיגלה אותם. והרב המורה כתב בפרק שני חלק א' מספרו שלא יאמר פקיח' עין כי אם על גלות הידיע'. ויצחק בן נתן החכם כתב באחד מחבוריו שיקשה לדעת הרב מה שאמ' הנביא כאן ה' פקח נא את עיני אלה, שיורה שהתפלל הנביא שיוסרו הסנורים מעיני אנשי ארם ויראו את העיר, ויהיה פקיחה נאמר אם כן על ראות החוש לא על גלות ידיעה. אבל תשובת הדבר הזה לדעתי היא, שאנשי ארם לא נעדרה מהם הראות (כי לא היו סומים) כי אם ההכרה, ולכן לא הכירו בשמרון בהיותם בתוכה, ואמר הנביא פקח נא את עיני אלה שיכירו במקום שהם בו שהיו בתוך שומרון, ולכן הבהילו ולא יספו גדודי ארם לבא עוד בגבול ישראל. וחז"ל (ילקוט ח"ב רמז רל"א בשם תנא דבי אליהו) אמרו מסכים לזה, טובה חכמה מכלי קרב, גדול פסקון שעשה אלישע עם ישראל יותר מכל כלי קרב ומלחמות שהיו ליהורם בן אחאב, שנאמר ויאמר לא תכה ויכרה להם כירה גדולה, ואין כירה אלא לשון שלום. רצו בזה שיותר הועיל אותה סעודה שנתן באותו אופן הנביא לאנשי ארם שבאו לתפשו, כדי שיחדלו גדודי ארם לבא עוד בארץ ישראל, ויותר מנעם זה ממה שהועיל ומנעם ממנו כל המלחמות שהיה עושה יהורם: