אברבנאל על מלכים ב כ:ו

ואמנם אמרו והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה, כבר פירשו חז"ל ביבמות פרק החולץ, (סוף נ' ע"א) והוא האמת בעצמו, שמשלו הוסיפו לו, שהקב"ה היה רוצה לפחות משנותיו הטבעיים על חטאו, והיה מדה כנגד מדה, הוא היה מתעצל מירושת המלכות זמן ארוך, לכן ילקח ממנו המלכות מיד ולדורות, כמו שלא היה חפץ שימלוך זרעו ככה לא ימלוך הוא עצמו, וכאשר התפלל בוטלה הגזרה ונתוספו אותם השנים על הימים שהיו אז לחזקיהו, וזהו אמרו והוספתי על ימיך וגומר (אשר לך עתה) חמש עשרה שנה, והיה המספר הזה מהתוספת מתיחס עם ההכרח, כדי שבהם חזקיהו ישא אשה ותהר ותלד את מנשה וישאר בן י"ב שנים אחריו כדי שיוכל למלוך במקומו. וידוע שחזקיהו מלך בן חמש ועשרים שנה, ובארבעה עשר למלכו בא סנחריב ונתוספו לו חמש עשרה שנה, והיה אם כן במותו בן חמשים וארבעה שנה, ואין ספק שלצורך הבן שנשאר אחריו בן שתים עשרה שנה היה די בשיתוספו לו מהשנים שלש עשרה שנה, אבל לא רצה יתברך שחזקיהו טוב עם ה' ועם אנשים ימות בכרת, והוא בן חמשים ושתים שנה, ומפני זה היו ימי התוספת חמש עשרה שנה. ואמנם אמרו לו עוד ומיד מלך אשור אצילך, מורה שהיו שם שני חלאים, חולי המלך וחולי המלכות מפני סנחריב, ולכן יעדו על רפואת שניהם, ומפני זה אמר חזקיהו במכתב (ישעיה ל"ח י"ז) הנה לשלום מר לי מר, שמלבד חליו היה מר לו על השלום שנעדר מהם: