אברבנאל על הושע ח:ב

האמנם אומרו לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל פירשו כל המפרשים כן שהיה להם לישראל לזעוק אלי ולומר אלקי ידענוך ושהכתוב מסורס כאלו אמר לי היה ראוי שיזעקו ישראל אלקי ידענוך אבל שהם לא עשו כן כי זנח ישראל טוב שהוא האל יתברך ולכן אויב ירדפו. ולי נראה שלא היה משל הנשר שזכר הנביא כאן על נבוכדנאצר כי אם על סנחריב שאחרי שהגלה את השבטים והחריב שומרון במהירות רב כאשר ידאה הנשר בא על בית ה' ועל ירושלם, ואין ספק שיהיה זה לרשעת העם בימי אחז ושאר המלכים, אבל הודיע הנביא כאן שבני יהודה ואנשי ירושלם לא יעשו כמו שעשו בני אפרים שנאמר למעלה ולא זעקו אלי בלבם אמנם אלה בני יהודה לי יזעקו ויאמרו אלדי ידענוך כלומר אין אנחנו כמלכות שלא ידעו את ה' נאצו את קדוש ישראל ועזבו את ביתו כמ"ש למעלה והוא לא ידע אבל אנחנו אלדי ידענוך וביתך ושכינתך בקרבנו, ויאמרו ג"כ שהם ישראל בשם וגדר בני ישראל אביהם ששרה עם אלקים ועם אנשים, הנה כל זה הוא ספור זעקת בני יהודה באמרם שהם ידעו את השם ושהם ישראל בני יעקב וראוי מפני זה לחוס ולרחם עליהם.

ואמר הנביא אוי לה לבית ישראל אשר במלכות שומרון שלא עשו כאלה כי כולם אלו ואלו היו ישראל ומדוע ישראל אשר ביהודה ובנימין צעקו אל ה' מתוך צרתם ולא עשה כן ישראל אשר בשמרון, (ג) ועליו אמר זנח ישראל טוב שהוא האל יתברך אשר הוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, וחכמינו זכרונם לברכה (ברכות ה, א) דרשו טוב על התורה שהיא לקח טוב, ולכן אויב ירדפו שהוא אשור ולא החריב את ירושלם לפי שצעקו אליו יתברך, ואין לתמוה מאשר מלכות אפרים ומלכות יהודה שניהם קרא בשם ישראל כי היה זה להגיד שהלא אח יהודה לאפרים בני איש אחד הם וזרע ברך ה' ישראל אשר בו התפאר ועם כל זה קצתם ידעוהו וצעקו לו בשם ישראל וקצת ישראל גם כן זנח טוב, (ד) ואם תאמר שבסבת חזקיהו ובצדקתו ניצולו וברשעת הושע בן אלה ומלכי ישראל נחרבו אין הדבר כן כי הענין תלוי בעם ולא במלך כ"ש שהם המליכו ולא ממני, כי עם היות שאחיה השלוני אמר לירבעם שקרע השם יתברך את ממלכות ישראל מבית שלמה הנה לא צוה הוא את העם שימליכו את ירבעם והם בהמליכם אותו לא שאלו את פי השם וכל שכן שאר מלכי ישראל שלא היו מזרעו שלא הומלכו על פי השם זולתי יהוא בן נמשי, אמנם שאר המלכים כולם הם המליכום ולא ממני וכן השרים שהם תחת ידי המלכים מהם היו כי אני לא ידעתי בשרירותם, ויותר נכון הוא מה שפירש רש"י ששי"ן השירו היא במקום סמ"ך כמו בשורי מהם כאילו אמר המלכת מלכי ישראל לא היתה ממני אבל הם המליכום והן הם מעצמם הסירום ממלוכה, והותרה בזה השאלה הששית.

ועוד הביא הנביא ראיה אחרת מהיות העם סבת הרשע והפשע באומרו וכספם וזהבם עשו להם עצבים רוצה לומר הנה העצבים והפסילים לא עשו אותם המלכים בלבד כענין נבוכד נצר שהוא לבדו עשה את צלמו והכריח את עמו לעובדו לא היו כן באפרים אבל העם כולו מכספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרת הכסף והזהב אשר להם וכל זה ממה שיוכיח כי לכל העם האשמה והעבירה ולא למלכם בלבד, (ה) האמנם עם היות שכולכם עשיתם העצבים ההם כלומר העגלים אשר עבדתם הנה אותו העגל שהיתה עובדת אותו שומרון שהיה ראוי שיהיה מגן עליה לא זכר אותה ולא הגין עליה בעת צרתה וזהו זנח עגלך שמרון כלומר זנח אותך שומרון עגלך כאילו מאס בך כיון שלא הצילך, ולפי שהיתה התוכחה הזאת לכלל העם כמו שפירשתי לכן אמר חרה אפי בם רוצה לומר בבני ישראל ואפרים לפי שהתמידו זמן רב בפשעם ולא קבלו מוסר בזמן מהזמנים וזהו עד מתי לא יוכלו נקיון, (ו) כי מישראל והוא חרש עשהו רוצה לומר כי העגל ההוא לא היה לבד מהמלך כי גם מעצת ישראל הוא והאומן והחרש אשר עשה אותו והעגל מישראל היה כי אותו העגל לא אלהים הוא אבל מעשה ידי אדם, הראייה כי שבבים יהיה רוצה לומר שברים כי מלך אשור כשלכד ארץ ישראל שבר את העגלים ולקח הזהב וזה מפני חמדתו הזהב לא מפני צורות העגל כיון ששבר אותו, (ז) אבל העם הזה באמת כולו רוח יזרעו וסופתה יקצורו כלומר מחשבותם בעבודתם היה רוח וכן היוצא מהפה והבא לידי קציר הוא כמו הסופה שיש בה עמל מבלי תועלת כמו שאמר בסופה ובשערה דרכו (נחום א, ג), ולפי שהמשיל מעשיהם לזורע רוח שמה שיקצור יהיה רוח גם כן וסופה לכן אמר קמה אין לו כלומר לא יבא ענינו להיות קמה והיא התבואה העומדת לקצור לפי שהרוח אין בו ממש והוא צמח שלא יעשה קמח לשיקח אדם ממנו הנאת המאכל, ואם אולי היעשה קמח בהצלחה מה אין ספק שזרים יבלעוהו, והיה המשל הזה כולו למלכות אפרים שהיו עובדים הבעלים והעגלים שאין בהם ממש ולא אלהות ולכן לא יצליחו במעשיהם ואם יום או יומים יצליחו ויעמודו מרה תהיה באחרונה שאויבים וזרים יבלעו כל טובם, (ח) ולכן ביאר המשל באומרו נבלע ישראל עתה היו בגוים אחרי היותם מבולעים וגולים ככלי אין חפץ בו שהאדם ישליכנו מביתו.