אברבנאל על הושע ד:יז

ואמר עוד חבור עצבים אפרים הנח לו ופירושו אצלי אחר שאפרים חסר עצבים ודבק הוא בפסילים וקראם עצבים מלשון עצבון לפי שאין תועלת בהם כ"א עצבון ויגיעה רבה לא לעזר ולא להועיל ולכן הנח לו, והנה אפשר לפרשו בלשון מקור כאילו השם אומר העזיבה והסתר פנים ממנו ראוי לו, ורש"י פירש הנח צווי שהשם אומר לנביא הנח לו ולא תנבא להוכיחו כי לא יועיל, (יח) וכ"ז לפי שסר סבאם הזנה הזנו ושסר כמו זר נעשה משתיהם זר מעלי, והראב"ע פירש הנח לו עד שיסור יינם אולי יפקחו עיניהם ופירש סר סבאם באה עליהם רעה שסר ונעדר סבאם מחסרון התירוש ולא שבו מדרכם הרעה רק מלכיה הזנו אחריה בעבור מתנות שהם אומרים הבו, ומגניה הם המלכים כמו כי לה' מגננו ולקדוש ישראל מלכנו (תהלים פט, כ) ומגניה שב אל בית און, והרד"ק פירש שסר הוא מלשון התרגום נאמר על הבאשה כי תרגום ויבאש וסרי שכ"כ היו שותים ומשתכרים עד שבאש סבאם בפיהם והוא היין או השכר כמו סבאך מהול במים (ישעיה טו, כב) וי"ת סר כמו שר שלטוניהון אסגי:

והנכון בעיני שכל הנביאים היו מגנין את בני אפרים בשכרות ובע"ז כמ"ש ישעיהו (ה, יב) הוי משכימי בבקר שכר ירדופו וגומר ואחריו הוי מושכי העון בחבלי השוא ואמר הוי עטרת גאות שכורי אפרים, ולכן אמר כאן שאפרים הוא חבור עצבים ודבק בפסילים והוא גם כן נמשך לתענוג וירא מנוחה כי טוב וזהו הנח לו המנוחה והתענוג לו יוחס, וכאשר סר סבאם רוצה לומר כשסר מעליהם היין והשכרות מיד הזנה הזנו רוצה לומר שהם זונים ומזנים אחרים אחר הע"ז וכאלו הם כל היום אם שכורים ואם עובדי ע"ז כי כשיצא היין מהם יפנו מיד אליה, ולפי שמלכי ישראל היו סבה להתעות עם העם מאחרי השם ולכן אמר אהבו הבו קלון מגיניה ושיעור הכתוב מגיניה של האומה הזאת שהמשיל כפרה סוררה המה אהבו והבו ונתנו הקלון הזה בעם, ולא יהיה לפי זה הבו צווי אבל יהיה משמש בלשון עבר כאלו אמר מגיניה ומלכיה אהבו ונתנו הקלון הזה, ויהיה הבו מגזרת אלה הקרנות אשר זרו את יהודה (זכריה ב, ב) שזרו הוא פעל עבר כן הוא מלת הבו (יט) ואמרו חז"ל צרר רוח וגומר ענינו כאלו אמר אבל הפרה הסוררה הזאת רוח זרעה וסופתה תקצור בכל עבודותיה כי צרר רוח אותה בכנפיה כאדם שיצרור הרוח בכנפיו שלא ימצא מאומה כן היתה הפרה הסוררה הזאת שצרר רוח אותה בכנפיה, ולכן יבושו האנשים הפושעים האלה מזבחותם לפי שלא עמדו להם בעת צרתם. והנה באו הדברים בפרשה הזאת פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה פעם בלשון יחיד פעם בלשון רבים כי כן דרך הנביאים בנבואותיהם: והרד"ק פירש בשם אביו צרר רוח אותה שעדת אפרים צרר הרוח אותה בכנפיה להוליכה בגולה ואז יבושו מזבחותם, ותמהתי ממנו כי הנה הפי' הזה רש"י הביאו בפירושו וז"ל נדבק הרוח בכנפיה כעוף הזה שאין מניחו לשכון עד שמוליכו למרחוק כך יבואו עליהם גייסות ויוליכום בגולה ואז יבושו מזבחי תועבותם ע"כ, הנך רואה שבכלל דברי הרב דברי הרד"ק ואומר אני שלא לקח הנביא משל הפרה הסוררה מפני העגלים כי הפרה היא ישראל והעגלים אשר ילדה הם העגלים אשר בבית אל ובדן ועל אותם העגלים אמר חבור עצבים אפרים ולכן אמר צרר רוח אותה הפרה הסוררה בכנפיה ללכת בגלות ואז העגלים אשר ילדה יבושו מזבחותם כי גם המה ילכו בגולה כמאמר הכתוב גם אותו לאשור יובל (לקמן י, ו), ובתוספתא בפירוש רש"י מצאתי פירוש צרר רוח אותה וגומר שהוא לשון הכועס לאיים על איש המקניטו חייך הריני צוררה לך בכנפיך. כך המקרא הזה קנאתי קשורה וחמתי להנקם באחריתה ויבושו ממעשיהם, ותהיה כוונת הפסוק כפי זה שרוח השם וחרון אפו צרר את הפרה הזאת בכנפיה רוצה לומר באחריתה: אמנם בב"ר (לח, ו) דרשו חבור עצבים אפרים הנח לו באופן אחר ר' אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם כביכול איני יכול לשלוט בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מהו אומר חלק לבם עתה יאשמו הא גדול השלום שנוא המחלוקת, והביאו שם ראיה מדור המבול שבעבור שהיו חלוקי הלבבות שטופים בגזל שנאמר גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו לפיכך לא נשתייר מהם פליטה דור הפלגה ע"י שאוהבים זה לזה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת נשתייר מהם פליטה: