יד יצחק - א נו

כולו על שם שכינה נאמר ותתצב. דכתיב ויבוא ה' ויתיצב כוונתו דבודאי לכן הי' להדבר התיצבות לעמוד ולהיעשות מעשים כאלו משום דהשגחת ה' היתה כאן וא"כ יקשה הלא אין זכות למרעה"ש ע"ז ענה אחותו היינו עבור חכמתו שיהי' למשה. דכתיב אמור לחכמה אחותי את. ואף דעדיין איננה באה עכ"ז. מרחוק היינו דהקב"ה ידין על צדקתו שיעשה לאחר זמן כידוע וע"ז הביא קרא דכתיב מרחוק ה' נראה לי הכוונה דיראה מה יהי' להבא להיטיב עבור זה להאדם ואף דכתיב נראה אולי הקרא בלשון קצרה ידבר והיינו דנראה על מעשה ידיו יסוב ולי היינו למעני הפירוש דלמעני ולהצילני נרא' מעשה ידי דלאחר זמן לפני ה' ומצינו כמה מקראות על דרך זה ואף דמי יודע מה יעשה האדם הלא בעל בחירה ובידו להטות עצמו בכל רגע כחפצו לכן אמר לדעה דכתיב כי אל דעות ה' היינו דלבוראנו יתברך כל תעלומות נגלו לפניו ואין נסתר מפני כסא כבודו יתברך. ועכ"ז הבחירה ניתן ביד האדם ואין מוכרח במעשיו כאשר דברו בזה קדושי עליון דאין ידיעת בוראנו יתעלה כידיעת האדם דידיעתו אינו מכריח כלל להאדם ולזה אמר מה דכתיב מה ה' אלהיך שואל מעמך. וכדאר"ח (ברכות ל"ג) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (והובא לעיל בדרוש א'] אך דבתלמודן שם אמרו עוד מאי דכתיב ותקח מרים הנביאה אחות אהרן אחות אהרן ולא אחות משה אלא שנבאה על משה קודם שנולד שיושיע את ישראל והיינו ודאי בזכותו ולכאור' גם ע"ז יקשה קצת מניין ידעה דבר שתלוי בזכות וחובה ובא ר' יצחק בחדא מחתא לתרוצי גם זה דכיון דהונח לן ידיעת בוראנו אף דתלוי בבחירת האדם וכנ"ל נח בזה ג"כ נבואת מרים והיינו דכתיב יעשה דכתיב כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. ועבור כ"ז דהכל גלוי וידוע לפניו יתברך לכן עשה למרע"ה שיהי' לו שלום והיינו דאמרו. לו דכתיב ויקרא לו ה' שלום:

ועל אופן השני מהענוה הנ"ל יש לפרש דכיון אדונינו דוד מלך ישראל בשירי המעלות שלו דאמר ה' לא גבה לבי ולא כמו עיני ופירש על איזה אופן ענוותו ואמר ולא הלכתי בענוותי. משום גדולות ונפלאות ממני היינו משום עיוני בענינים גבוהים כדברינו הנ"ל אם לא. כוונתו אלא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כתינוק שנולד דמי ואיך ובמה יתגאה תינוק הנולד ואולי ע"ז הענין נאמר ליעקב במראה החלום והיה זרעך כעפר הארץ היינו כי יחשבו עצמם כעפר דהוא הענין היותר גבוה מכל המדות. וכדכתיב לא מרבכם וגו' ולאברהם אבינו נאמר ושמתי את זרעך כעפר הארץ ונאמר עוד כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וליצחק אבינו נאמר ג"כ והרביתי את זרעך ככוכבי השמים וגם העפר הנאמר לאברהם בודאי אף על יצחק יסוב כיון דנאמר לו קודם שנולד יצחק. ולכן אפשר לומר דמאברהם יצא ישמעאל אשר זכה באיזה עת לעשות תשובה כידוע מאמרם דישמעאל עשה תשובה ומוכח מקרא דויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו וזהו מדרך הענוה שהקדים ליצחק ממנו אף כי הוא הבכור ולזה נדמה כחול דלפעמים נידש אם הולכים אצל הים וברוב העתים אינו נידש וע"ז רמז לו הקב"ה ענין החול דלפעמי' יקנה מדות הגבוהות והוא ענין שנדוש ברגלים ותפס במדה זו כיון דהיא הגדולה שבכולם כאמרם ענוה גדולה מכולם אבל רק לפעמים ונגד יצחק ויעקב נרמז לו העפר שיקנו בשלימות מדה הזאת ונגד עשו נרמז כוכבי השמים וכאשר הודיעו ריבוי בניו הודיע לו בזה ג"כ ענין מדותיהם ועליהם נרמז ענין הכוכבים שהוא ענין הגאות וכמאמר עובדיה הנביא עליו אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה' וליצחק נרמז רק העפר נגד יעקב והכוכבים נגד עשו וליעקב נרמז רק העפר נגד בניו בני אל חי ועיין באפ"י ונטינו מדעתו:

ועתה נבוא לפרש כוונ' המדרש אשר הוצג פתח השער והוא שאל אבנימוס הגרדי את רז"ל הארץ היאך נבראת תחילה. כוונתו איזה הוא התכלית היותר גדול והמדה היותר גדולה שעל זה הוא תכלית הבריאה שעליו יסדה הארץ אמרו לו אין אדם בקי בדברים אלו באולי כוונתם דמצינו מחלוקת חז"ל בעבודת כוכבים (ד' כ' הנ"ל) אם ענוה גדולה שבכל המדות וא"כ זה הוא תכלית כל הבריאה או חסידות גדולה מכולם לכן אנו בני אדם איננו בקיאים בזה אלא לך אצל אבא יוסף הבנאי דהוא גדול הדור והוא יגיד לך דעתו. הלך ומצאו שהוא עומד על הקרויא. כוונת המדרש להודיענו איך מצאו משום דכאשר נטה דעתו דענוה גדולה מכולם כן עשה בעצמי ועסק במלאכה וכדאמר רב לרב כהנא בבתרא פרק יש נוחלין (ק"ט) פשוט נבילתא וכו' ולא תאמר גברא רבא אנא ועדיין איננו יודעים אולי מלאכת עצמו עשה לכן ביאר גם זה המדרש אמר ליה שאלה יש לי לשאל אותך א"ל איני יכול לירד מפני שאני שכיר יום. הלא הודיע המדרש מה שהשיב כדי להודיע שהיה גדול הדור הלזה מושכר למלאכת אחרים אלא שאל מה תבקש א"ל היאך נבראת הארץ תחילה. הכוונה דשאל מה היה תחילת המחשבה ותכלית הבריאה אמר ליה נטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד אולי השיב דתכלית הבריאה היה דנשמת ישראל שהם מתחת כסא כבודו יתברך כידוע יגדל בה כח הענוה ותחשב בעצמה כעפר וכאשר אמר אבינו אברהם ואנכי עפר ואפר וזהו הענוה דהיא תכלית הבריאה ותפס בדעתו הגדולה כמאן דאמר ענוה גדולה מכולם וכתלמודן דערכין המובא לעיל וזרק על המי'. הכוונה דאיך יבוא למדת הענוה הוא ההתחלה במדת התור' שנקראת מים הראשונה מהשמונה מדות שחשב ר"פ בן יאיר כאמרו תורה מביאה לידי זהירות וכו' ונעשה ארץ כוונתו כנ"ל דכל העולם לא נברא אלא בשביל תכלית זה הגדולה שבכל המדות שבעולם וצרורות קטנים שהיו בעפר כוונתו באולי שהנשמות הגבוהות שבכלל הנשמות. נעשו הרים וגבעות כוונתו דממנו נבראו האבות והאמהות כידוע מאמרם ואין הרים אלא אבות ואין גבעות אלא אמהות ולפי שרמז לו תחילה נשמת ישראל דהוא עיקר התכלית מהבריאה שישים עצמו כעפר דהיא המדה היותר גבוהה לכן רמז לו ג"כ במלת צרורות שבעפר היינו הנשמות היותר גבוהות הן הנה נשמת האבות ואמהות. שנאמר בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו היינו לה' כי כל דבקותם באלהינו יתברך אך דלכאורה יקשה על דברי אבא יוסף שהודיע דעתו דתכלית הבריאה היה בשביל שנשמת ישראל יזכו למדת הענוה באמת שהיא הגדולה מכל המדות והלא מעט המה ענוי אמת הנמצאים בעולם וכמעט שעולה בדעת שאין בנמצא מי שישים את עצמו כעפר לכן אמר וברור הוא הדבר באזני בני אדם כוונתו דאף דבאמת מעט המה הנמצאים במדה כזה עכ"ז באפשרי הוא דהלא מצינו כזה באבותינו הקודמים. וכל אדם הברירה בידו לעלות ביראת ה' כאברהם אבינו וזהו וברור הדבר באזני בני אדם דהלא שומעים בתורה מה שאברהם אבינו חשב עצמו כעפר. וכן משה ואהרן ואנחנו מה אמרו ודוד אמר ואנכי תולעת ולא איש וא"כ שפיר