יד יצחק - א מז

לא כתיבי כלל דידע דר' חנן אסמכתא בעלמא ולא ידבר כלל מר' חנן וא"כ גם קושיתם השני' מתורצת בפשיטות כן גם השלישית דלמה יביא מלתא דר' חנן ולמה יתרצה דכבר ידע לה וגם לתירוצה ולא לזה כוונתו כן גם קושיתם האחרונ' לא יקשה דלמה יפרוך עונשין מיכתב כתיבי. דבאמת ידע שפיר דכוונת ר"י אינה על העונשין רק דמחלק בין שיעורין לעונשין והכל בשיעורא. ושיעורין היינו שיעור האיסו' ועונשין היינו שיעור העונש ולכן הקשה רק משיעורא של איסור מדר"י דאמר חשאמ"ה ותירץ דהכי קאמר שיעורין של עונשין ואז סר קושיתו ופשוט קצת:

ועדיין יש ליתן קצת טעם לדברי ר' יוחנן דסבר ביטלו ולא ביטלו דכבר הקדמנו שאין מוכרח לר"י לומר כן אף דסבר התראת ספק שמי' התראה רק לר"ל מוכרח לומר קיימו ולא קיימו כיון דסבר התראת ספק שמי' התראה וז"ל רבעת"ו ז"ל שם ד"ה במאי והשתא לא מפרש הש"ש טעמא אמאי לא אמר ר"י קיימו ולא קיימו כר"ל דוודאי ביטלו ולא ביטלו מסתבר טפי ולא הוצרך לומר טעמא אלא רשב"ל אמאי לא אמר כרבי יוחנן ע"כ. ומדוע מסתבר טפי לא פירשו ונראה בכוונתם דסברת תלמודן שם הלא פשוט גבי לאו שקדמה עשה דמשום שקדם העשה מיגרע גרע בתמי'. עי"ש בתלמודן (ט"ו א') וא"כ יקשה מאונס שגירש דהתם הוי ג"כ לאו שקדמה עשה ולמה תניא דמחזיר ואינו לוקה וההכרח כרבא דתירץ התם כל ימיו בעמוד והחזיר קאי והוי א"כ לאו הניתק לעשה וכדאמר תלמודן שם ההוא לנתוקי לאוי וזה ניחא למאן דאמר ביטלו ולא ביטלו וכתלמודן שם עי"ש. ואין מהצורך לבאר כל הסוגי' בזה כי יארכו הדברים ואין כ"כ חדשות:

אך אולי נאמר טעם נכון קצת בדעת ר' יוחנן והוא דהנה במתניתין חולין (קמ"א) שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב ובתלמודן א"ל ההוא מרבנן לרבא אימא שלח חדא זימנא תשלח תרי זימני א"ל שלח אפילו ק' פעמים השלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח מ"מ והקשה תלמודן ע"ז [והובא ג"כ לעיל בדברינו] א"ל ר' אבא ברי' דרב יוסף בר רבא לרב כהנא אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי הו"א לדבר מצוה לא עשה ול"ת הוא ובפירש"י הא לאו הכי הוה אמינא לדבר מצוה לא בעי שלוח והא שלוח עשה ול"ת הוא תשלח ולא תקח ואין עשה של ולקח למטהר של טהרת מצורע דוחה את שניהם ע"כ]. ותירץ תלמודן לא צריכא דעבר ושקלי' לאם דלאו עברי' עשה הוא דאיכא ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל ופריך הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו הא כל כמה דלא שחטה לא עברי' ללאו [ופרש"י בזה הובא לעיל בדברינו עי"ש] ותו לר' יהודה דאמר שלח מעיקרא משמע אפילו עשה נמי ליכא אלא אמר מר בר רב אשי כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וליתי עשה ולידחי עשה. ופריך תלמודן מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה [ופרש"י ומאי אולמיה דעשה דמצורע מעשה דשילוח דתיסק אדעתין דנדחייה] והשיב סד"א הואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה [ופרש"י כמאן דאמר במועד קטן ימי ספירו וק"ו לימי חלוטו] דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וכו' מהו דתימא וכו' ליתי עשה דידי' ולידחי עשה דשלוח הקן קמ"ל וא"כ זהו למאן דאמר מצורע מוחלט אסור באשתו אבל לרבי יהודה ורבי ור' חייא דסבירי להו דמצורע מוחלט מותר בת"ה לא יעלה לכאורה תירוץ תלמודן. ולכן נאמר באולי דר' יוחנן סבר כוותייהו ודריש לתשלח זה לומר דיוכל לשלח בכל זמן והיינו אם בטלו אז חייב. אבל כל זמן שלא הרג להאם ולא ביטל אזי יכול לשלחנה בכל זמן ודמי' לתשיבם דכתיב גבי השבת אבידה דדרשינן במציעא (ל"א) וב"ק (נ"ז) השב אין לי אלא בביתו לגינתו ולחורבתו מניין ת"ל תשיבם מ"מ וא"כ מרבינן שמה מתשיבם יתירא השבה בכל מקום וכ"כ נרבה הכא מתשלח יתירא שילוח בכל זמן ולכן סבר בטלו ולא טלו ולומר דברה תורה כלשון ב"א לא ניחא לי' לרבי יוחנן לומר ואף דאיננו מוכרח נחמדים הדברים:

ויען כי הארכנו באותו ענין בעזה"ש נשלים ג"כ מה שתירצנו דעת רש"י ז"ל באותה סוגיא מקושית רבעת"ו ז"ל והוא. דאמר שם ר' יוחנן על מתניתין דהנוטל האם על הבנים דמסיק שם במתניתין זה הכלל כל מצות ל"ת שיש בה קום עשה אין חייבין עלי' וא"ר יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת [והובא לעיל בדברינו] וא"ל ר"א היכא א"ל לכי תשכח נפק דק ואשכח דתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ופריך תלמודן ע"ז והובא בתחילת דברינו עי"ש עד דמסיק אלא אמר רב שימי מנהרדעא כגון שהדירה ברבים ופריך הניחא למאן דאמר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אלא למאן דאמר יש לו הפרה מאי איכא למימר ותירץ דמדיר לה ע"ד רבים ופרש"י על דעת רבים שמצא בה עון שאסורה לו והדירה על דעת רבים ועל דעת ב"ד ע"כ. ורבעת"ו בד"ה כגון כתבו וז"ל פירש הקונטרס שמצא בה עון שאסורה לו והדירה ולא נראה דא"כ אינו מצוה לקיימה אלא נראה שהדירה בלא שום עון ושפיר חל עלי' כגון דאמר קונם תשמישך עלי כדאיתא בנדרים (ד' פ"א) ע"כ ולכאורה תמוה דעת רבינו הגדול ונאמר דאין כוונת רבינו דאסורה עליו באיסור לאו וכרת וכדומה דמתניתין מפורשת היא בכתובות (ל"ט א') נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראוי' לבוא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהי' לאשה אשה הראוי' לו. וקצת נראה דגם רבעת"ו ז"ל לא הבינו כזה בפרש"י לומר דכוונתו באיסור לאו וכדומה שהקשו רק שאינה מצוה לקיימה והלא במתניתין אמרו אינו רשאי ולא זכרו כלל ממתניתין כמובן. ואף דאולי כוונתם דאין מצוה וגם עבירה עכ"ז בודאי רבינו הגדול לא נחית לזה ורק כוונתו שעוברת על דת משה וישראל וכדומה וסובר רבינו דאף דל נפשטה בתלמודן סוטה (דף כ"ה) באם רצה הבעל לקיים את העוברת על דת משה וישראל אם יכול או לא. מ"מ מצוה ודאי איכא לגרשה וכדעת הראב"ד והמרדכי המובא באה"ע סימן קט"ו ולכן קראה רבינו דאסורה עליו כיון דמצוה לגרשה אף דאין כופין אותו להוציא ואף דגם אם נאמר כן עדיין יקשה קושית רבעת"ו דאין מצוה לקיימה ע"ז נאמר דהתייר הגדול רבינו זה יסבור דאם תעשה תשובה שוב אין אסורה לו כלל ודבר זה פשוט והח"מ שם ס"ק י"ח כתב והובא גם בבית שמואל ס"ק י"ט דאם הנהגת מכאן ולהבא כבנות כשרים חייב לכתוב לה כתובה הרי להדיא דמותרת לו ולכן סובר רבינו דצריך לשאול על נדרו דמיירי דעשתה אח"כ תשובה. אבל היכא דלא עשתה שום איסור סובר רבינו דלא חייל נדרו כלל והא שהביאו רבעת"ו ז"ל ראי' דחייל הנדר באומר יאסר