פעמוני זהב חלק ב שסה

קצב

) ובכתובה של ממזר או ממזרת או בן פנויה שלא נתברר אביו מי הוא בודאי. אלא היא אומרת בן פלוני או בת פלוני היאך כותבים גם בזה נסתפק הרב הנז' ומסקנתו היתה בזה"ל והיה נראה לומר דבממזר או בבן פנויה אנחנו יודעים מי היא אמו בודאי ואין לנו בירור גמור מי הוא אביו כי יש לנו לקרותו על שם אמו כמ"ש הרשב"ש ס' תע"ה וז"ל ולענין מי שנתעברה אמו ואמרה שנתעברה מישראל נאמנת לומר לכשר נבעלתי להכשיר את בנה כדאיתא פ"ב דכתובו' ופרק בתרא דקדושין אבל להאמינה שיהיה בן פלוני לא נאמינה וטוב הדבר לקוראו בשם אמו כרב מרי בר רחל שהיתה אמו בת מר שמואל ונתעברה מגוי והיו קורין אותו על שם אמו וא"ך יכולים אנחנו לכתוב בגט בבן ממזר ובבן פנויה שלא נודע לנו מי הוא אביו לכנותו בשם אמו עכל"ה. וא"ך מדבריו נלמד דגם לכתובה הכי הוא דכבר הבאתי לעיל דבריו דהיקשן יחד עיין לעיל סעיף שקודם לזה וק"ל

קצג) מה שכותבים הסופרים בכתובה אמר לה לכלתא בתולתא דא וכו' לכאורה יש לדקדק מהיכן ידעי העדים שהיא בתולה אלא פשוט דאין זה דוחק דבלאו הכי קי"ל דעדים לאו אכולה מילתא קא מסהדי ופירושו הוא כאלו אמרו יודעים אנו איך אמר לנו פלוני שהיא בתולה ופשוט עיין תשב"ץ ח"ג ס' ש"א יעו"ש

קצד) כתב הרמב"ם בנוסח הכתובה שאם היא אלמנה כותבים אלמנה. ואם היא גרושה כותבים גרושה ואם היא שבויה כותבים שבויה ופסקו מור"ם באהע"ז סימן ס"ו סי"א וע"ש בבאה"ט דאם היא אלמנה וגרושה כותבים מתרכתא ואם גרושה ואלמנה כותבים מתרכתא מקדמת דינא יעו"ש

קצה) מחזיר גרושתו. כתב מהרש"ל דכותבין מתרכיתא הדרי לגבאי באה"ט הביא דבריו בס' ס"ו סקי"ז

קצו) בתולה שנבעלה ונשאת כותבין בעולה ואם היא שבויה כותבין שבויה באה"ע שם

קצו) מי שבא על בתולה ונתעברה ממנו ואח"ך הודה שממנו נתעברה והתרו אותה לו לישאנה על זה נשאל מוהר"ח פאלאגי זלה"ה בס' חיו"ש ס"פ ומסקנתו היתה נראה דיכתוב כלתא דא ולא לכתוב לא בעולה ולא בתולה ועיין בס' י"א ס"ו הגהו"ט אות ט"ז וכבר ראיתי בס' שבט בנימין סרע"ג דכתב והעד העיד בנו מוה"ר כמוהר"ר רפאל אשכנזי נר"ו שהיה ש"ץ רבות בשנים שלא נהגו לכתוב בענין זה תיבת בעולה כלל ועיין עוד סי' רצ"ב ורצ"ג עכ"ל הרב הגדול מוהרח"פ זלה"ה

קצח) מה שכותבין בכתובה אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואסובר ואכסה וכו' פירוש אפלח מזה היה מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר את עצמו לזון את אשתו ור"ת ז"ל חלק עליו בזה וכתב דאינו לשון שכירות שישכיר את עצמו אלא עבודה שצריך האיש לעשות בביתו ושדהו לחרוש ולזרוע ולהצליח נכסיו ולא להשכיר עצמו לאחרים ע"ך הביא דבריהם הגאון התשב"ץ שם

קצט ואוקיר הוא לשון כבוד וכמ"ש בפרק גיד הנשה אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו ואזון הוא חיוב מזונות שחייבתו תורה שארה לא יגרע ותרגום אונקלוס זיונה וכדעת הרמב"ם דס"ל מזונות אשתו חיוב מדאורייתא וכן דעת הרשב"א וכו' ע"ש ג"כ בתשב"ץ זלה"ה

ר) ואפרנס אין בכלל פרנסה מזונות אלא שאר צרכים דהיינו כל חיובי האיש לאשתו יותר מהמזונות כגון תכשיטין ונותן לה מעה כסף לצורכיה בכל שבת ומדור ג"ך הוא בכלל הפרנסה

רא) ואסובר כן הוא תרגום לכלכלך תרגומה לסוברתך וכלכלה ופרנסה הכל אחד אלא שזה לשון מקרא וזה לשון תרגום. ואכסה יתיכי הוא חיוב כסות הכתוב בתורה ואיעול לותיכי כאורח כל ארעא זהו מצות עונה

רב) כהלכות גוברין יהודאין וכו' כדין חיוב כל ישראל אם מן התורה אם מדברי סופרים ונכנס בכלל זה חיוב פרקונה וקבורתה ושאר תנאי כתובה ממזונות אלמנה וכתובת בנין דכרין וכתובת בנן נוקבן שאע"פ שלא נכתבו כמי שנכתבו דמי לפי שהם תנאי ב"ד

רג) וצביאת פלונית והות ליה לאנתו וצביאת לשון רצוי בלשון ארמי בדניאל ולמאן די הוה צבי הוה מחי וכן לשון רז"ל לעשות צביוינו של מקום כלומר רצויו וכותבין כן לפי שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה כותבים כן

רד) ודא נדוניא דהנעלת ליה לשון נדוניא הוא נאמר על מה שמכנסת האשה לבעלה ולשון תלמוד הוא ההוא דאמר הבו נדוניא לברתי בפרק נערה שנתפתתה ובפרק איזהו נשך ההוא גברא דיהיב זוזי אנדוניא דבי חמוה

רה) דהנעלת ליה בגדים ותכשיטי הבגדים הם בגדי צמר ופשתים כי כן דרשו רז"ל כל מקום שנאמר בגדים סתם אינו אלא צמר ופשתים לענין ציצית ולענין טומאה בפרק קמא דיומא ותכשיטין הם כלי משי ורקמה חשובין שהאשה מתקשטת בהם. ולשון תכשיטין לשון קשוט כי הכ"ף והקו"ף מתחלפין כמו כובע וקובע

רו) שמושי ערס הם כרים וכסתות וסדינין וכדידין שהם תשמישי המטה ואם הכניסה קרקע צריך לכתוב קרקע פלונית בסמניו הרשום בכך וכך וזהו מה שראוי להעתיק להיות סדור לפני הסופר מלשון הכתובה

רז) בכתובת יבמה כתב הרה"ג מוהר"ר יעב"ץ בספר מוצב"י שאין לכתוב תנאי שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה דוקא אם רצה היבם מרצונו ואם לא רצה לא יכתבו כי אשה הקנו לו מן השמים יעו"ע

רח) גם כתב הרב הנז' וכן אם היה היבם מארץ אחרת אין כותבים שלא יוצאינה ממדינה זו למדינה אחרת יען כי הוא מהטעם הנז' כי אשה