נזר הקודש - מנחות קעא

ח אמנם מדברי הרמב"ם בפר"א מאי"מ ה"ט משמע דמפרש דבעי' זו נפשטא מדפסק שם המטיל מום בתמורת בכור ומעשר, וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי שאינו לוקה יעוי"ש, ומדלא כתב שזהו מספק ע"כ סבר דאינו לוקה מצד ודאי, איברא דהריט"א מסתפק בזה אם כוונת הרמב"ם הוא מצד ודאי או מטעם ספק, והיינו שאינו לוקה מספיקא יעוי"ש, אבל נראה דמדלא כתב הרמב"ם דספק הוא, ע"כ דעתו דבעי' זו נפשטא, וגם מוכח דמפרש סוגיא דתמורה כמו שפירשו התוס' דבעי' זו קאי בין לר"מ ובין לרבנן, דאם לא כן אלא אמרינן דלרבנן מותר בפשיטות, א"כ למה כתב כל עיקר האי דינא כיון שכבר פסק שם בה"ח כרבנן דמטיל מום בבע"מ אינו לוקה, וע"כ דסבר דדין זה נצרך גם לרבנן, ולפי"ז ע"כ סבר ג"כ דבעי' זו נפשטא גם לר"מ דאין בזה משום הטלת מום, וא"כ תיקשה כמו שכתבנו מדוע לא קאמר הש"ס הכא דבא למעט תמורת בכור ומעשר שאינו לוקה,והנכון דהרמב"ם מפרש דבעי' זו קאי רק לרבנן אבל לר"מ פשיטא להש"ס דלוקה משום מום, והיינו דאעפ"י דלא היו ראוים להקרבה מעולם, מ"מ כיון דיש להם קדושה לא גריעא מבכור בע"מ, והיינו דפשיטא להש"ס דלר"מ גם בבכור שנולד במום סבר ג"כ דיש איסור הטלת מום, וזה מבואר מדלא קאמר דבעינן תמים יהי' לבכור שנולד במום, וע"כ דסבר ר"מ דגם בזה יש מלקות משום מטיל מום, וא"כ פשיטא דלא גריעא תמורת בכור ומעשר מבכור שנולד במום, ואדרבה יש עדיפות בתמורת בכור ומעשר, שהיו ראוים להיות קרבן קרב, לוא לא עשה הבעלים אותם תמורה, אלא אם הי' מקדישם קדושת קרבן, דהיו קרבין, ובכור בע"מ מעולם לא היה ראוי להיות קרב, להכי מפרש הרמב"ם דהסוגיא דתמורה קאי דוקא לרבנן, וסבר דהבעי' נפשטא, אבל לר"מ לוקה גם כן במטיל מום בתמורת בכור ומעשר, וממילא מובן דגם אם עשה תמורה בבהמה בעלת מום דג"כ קדוש בתמורה כדכתיב רע בטוב או טוב ברע, ועשה מום בתמורה שהיא בעלת מום דג"כ לוקה לר"מ דמ"ש מבכור שנולד במום, וזה דלא כהריט"א שכתב שם לדבר פשוט דאינו לוקה לר"מ בתמורה בעלת מום מדהקשה אמאי לא מוקי הש"ס בתמורה בע"מ, - אבל לפי מה שביארנו מבואר לנכון דגם בתמורה בע"מ לוקה לר"מ, וכמו שנתבאר. ט כתב הרמב"ם בפר"א מאי"מ ה"ז המטיל מום בקדשים כגון וכו' לוקה ואינו לוקה אלא בזמן שביהמ"ק קיים שהרי הי' ראוי לקרבן ופסלו, אבל בזמן הזה אעפ"י שעבר בל"ת אינו לוקה יעוי"ש ודבריו תמוהין מסוגיא דע"ז י"ג שכתבנו לעיל דמבואר שם דלא עדיף ממטיל מום דבע"מ, וכיון שהרמב"ם סובר כרבנן דאין איסור ל"ת במטיל מום בבע"מ, א"כ גם במטיל מום בקרבן בזה"ז אין כאן לא תעשה, ועי' בלח"מ שם, וכבר כתבנו בביאור שיטת הרמב"ם בספרנו נזר הקודש בסוגיא דזבחים ס"א אשר ביארנו שם לנכון. י תוספות ד"ה הכל הקשו בשם הרב ר' יעקב מאורליינש בהא דאיתא בע"ז י"ג דהמטיל מום בקדשים בזה"ז לא הוי איסורא דארייתא, ולא דמי למטיל מום בבע"מ מטעם דהתם חזי לדמים וכו' והקשה הא במחמץ אחר מחמץ חייב אעפ"י שלא חזי לא לגופי' ולא לדמיה יעוי"ש, ולכאורה יש להבין מאי קושיא הא שאני הכא דרבתה תורה בהדיא כמו שאמר ר' יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב דכתיב לא תעשה חמץ ולא תאפה חמץ וכו', כי פליגי במטיל מום בבע"מ, הרי מבואר דשאני מחמץ שרבתה תורה לחיוב, ונראה דכוונת התוס' מדוע לא נילף בבנין אב מטיל מום בקדשים בזה"ז מהא דמחמץ אחר מחמץ שדומה ממש להקדש בזה"ז שאינו חזי ג"כ לא לגופי' ולא לדמים, והנה זה ודאי דלרבנן לא קשה מדוע לא ילפי מטיל מום בבע"מ מהא דמחמץ אחר מחמץ, ועוד בק"ו דאיכא דמים בבע"מ, דיש לומר דקרא דרשי דכתיב תמים יהיה שבא להורות דדוקא בתמים אמרה תורה איסור הטלת מום, ולא בבע"מ, אבל לר"מ דלא דריש הא דתמים יהיה, ומרבה אפילו בע"מ שאסרו להטיל בו מום, ושם בע"ז קאי לשיטת ר"מ מדפריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ, ועל זה משני הש"ס דשאני הקדש דבזה"ז דאינו חזי לא לגופי' ולא לדמים, שוב תיקשה מדוע לא נילף בבנין אב שהוא מה מצינו לחייב גם בזה שאינו חזי לא לגופי' ולא לדמים, ועל זה תירצו שאין זה בנין אב מטעם דהקדש בזה"ז גרע יעוי"ש, והא דלא קאמר הש"ס דר"מ ממעט הקדש בזה"ז משום דזה לא ממועט מהא דתמים שמשמעו למעט בע"מ. - יא תוספות ד"ה אלא למעוטי פסוה"מ לאחר פדיונים, הוה מצי למימר למעוטי בזה"ז דחשיב לי' בפ"ק דע"ז י"ג נראה בעלמא וכו' יעוי"ש, והרמב"ם דפסק בפר"א מאי"מ ה"ז דהמטיל מום בקרבן בזה"ז עובר בלאו תעשה, וע"כ דלא סבר כרבא דע"ז שם דסבר דרק איסור דרבנן איכא, וכבר הקשה עליו הלח"מ בזה וכמו שכתבנו לעיל מזה, - אבל יש לומר דהרמב"ם סבר דסוגיא דידן פליגא ארבא, וסברה הסוגיא דהכא דקרבן בזה"ז חמור יותר מפסוה"מ לאחר פדיונם, והיינו מפני שאין חסרון בעצם הקרבן, אלא מניעה מצד אחר מטעם חסרון מקדש ומזבח, ולר"מ דסבר מטיל מום בבע"מ לוקה, פשיטא שקרבן בזח"ז לא גריעא, ומטעם זה מוקים הש"ס דבא למעט קרבן בזה"ז, והרמב"ם תמך יסודו על סוגיא זו דמקדיש קרבן בזה"ז עדיפא מבע"מ, וגם עדיף יותר ממטיל מום בבע"מ, מטעם דאין חסרון בעצם הקרבן, אלא סיבת דב"א גורם לזה, ועל זה כתב דיש איסור ל"ת בהטלת מום בקרבן דבזה"ז, ובעיקר דברי הרמב"ם ושיטתו בזה מבואר היטב בספרנו נזר הקודש לזבחים ס"א, וע"כ צריך לומר כן דדעת הרמב"ם דקרבן דבזה"ז כל דיני חומר קדשים עליו, והוא מדכתב בפר"ו מבכורות ה"ב וז"ל אבל חכמים אסרו לעשר בהמה בזה"ז שמא יאכלהו חיים, ונמצא בא לידי איסור כרת שהוא שחיטת קדשים בחוץ יעוי"ש, הרי מבור דקרבן דבזה"ז ראוי להיות קרב בפנים, מדכתב שיש בזה משום שחו"ח, ופשיטא שלא נחשב לבע"מ, והטעם פשוט משום דלא