נזר הקודש - מנחות קסט

אפשר לשחטן בהיכל מטעם חסרון צפון, ולשיטה זו מתפרשה לנכון, והיינו דלא מהני קדושה חמורה דמקום לבטל צפון, וממילא גם במזבח יש מקום לומר דבעינן במזבח צפון ממש, והיינו צפון עזרה דוקא, ולשיטה זו ע"כ צריך לומר דהאי תנא סבר כריבר"י דמזבח חצי' בצפון וחצי' בדרום. א אמר רב פפא אפאה לוקה שתים וכו' והנה לרש"י בכל אפיי' איכא גם עריכה, ותמיד מחויב האופה שתים משום עריכה ומשום אפייה, ועל זה הקשו התוס' הא עכ"פ לא הוי אפייה מעשה יחידי, אם תמיד איכא גם עריכה בהדה יעוי"ש, - ונראה דהכוונה בזה לפירש"י דבאופן שערך הוא ואפה הוא דכון דכבר חייב משום עריכה שוב אין לחייבו עוד פעם משום עריכה דבהדי אפיי', אבל כשערך חברי' ואפה הוא, מחויב האופה שתים משום מעריך, ומשום אופה, ומעשה יחידי נקראת האפיי' באופן שהוא עצמו העורך ג"כ, דאז לא נתחייב בעריכה דאיכא בהדי' האפייה, - וכן מבואר בחידושי הרשב"א לפירש"י, עוד יש לומר דהתנא קורא לאפיי' מעשה יחידי לולא הדרשא דללמד חיוב על כל מלאכה. -- אבל אחר שאנו יודעין דחייב על כל מלאכה. ממילא יש באפיי' חיוב גם משום עורך, אמנם בין לפירש"י ובין לפירוש התוס' מחדש לן ר"פ דיש חיוב על עריכה, אם אחד עשה עריכה, והשני גומר את העריכה, והיינו דלא תימא דחייבה תורה דוקא על עשיי' שלימה של חדא פעולה אלא מחלקינן גם הפעולה עצמה, וכל אחד חייב אם מוסיף במלאכה זו עצמה. ב והנה לפי"ז יש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם האי דינא דר"פ, ותמה בזה מרן יעוי"ש, - והלח"מ כתב דהרמב"ם מפרש כפירוש התוס', וכיון שרבינו כתב לוקה על כל מעשה מהן ממילא משמע דאי עביד גמר עריכה דחייב יעוי"ש, וזה פלא דהלא מלשון הרמב"ם אינו מוכח רק דחייב על פעולה שלימה כמו שחשיב שם כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה, אבל לא כתב דיצוייר ששנים יהא חייבים על מלאכה אחת בשאחד התחיל והשני גומר, וזהו עיקר חידושא דר"פ, וזה השמיט הרמב"ם, וגם הסמ"ג השמיט דינא דר"פ, וצ"ע. ג והנה יש לעיין היאך הדין לענין שבת אם אחד לש עיסה, ובא השני וערך, ובא אחר וקטף אם חייבין, מי אמרינן דכמו שחזינן דחלקה תורה למלאכות אלו גבי מחמץ המנחה להיותן כל אחת מלאכה שלימה להתחייב עלי', וא"כ ה"ה בשבת, הוי כל אחת מלאכה שלימה, או דלמא דוקא במנחות חידשה תורה מטעם דיצאת אפייה להיות חילוק מלאכות, אבל לא בשבת והיינו דלא מצינו רק מלאכה דלש, ותו לא, ואופה הוא חיוב מלאכת בישול, אבל אינו חייב משום פרטי המלאכות. ד אמנם בירושלמי פר"ז דשבת מצינו הלש והמקטף והעורך כולהון משום לש, ופריך תמן אמר חייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה והכא את אמרה הכין, אלא תמן יש לו לחלוק חייב על כל אחת ואחת, ברם הכא אינו חייב אלא אחת, ביאור הדברים דהכא במחמץ שאני דהתורה אמרה לחלוק פרטי המלאכות, והנה אנו רואים דסבר הירושלמי דמלאכת לישה שייכה גם בעורך ומקטף, וחייב על כל אחת מהן משום לש, ורק חילוק מלאכות אין כאן, אבל יש חשיבות בכל אחת מהן להיות חייב עלי', אולם לפלא שלא הביא הרמב"ם האי דינא דהירושלמי. ה ונראה דהנה מלאכת לישה האמורה בשבת ע"כ דתליא אפי' מלאכת מחשבת, דהיינו לפי מחשבתו שחושב לעשות לישה עד גמרה שתהי' ראוי' לאפייה, וממילא כל מה דשייך ללישה בכלל מלאכה אחת הוא, וכשעשאוה שנים או שלשה בני אדם. הרי זה מלאכה הנעשית בשנים, ולא קרינן בעשותה את כולה ולא מקצתה, וזה תליא בפלוגתא דשנים שעשו בשבת דמאן דפוטר סבר דאפילו בזה אחר זה פטורין, וע"כ שיטת הירושלמי למ"ד שנים שעשוה באופן שזה יכול וזה יכול חייב, וזהו כשיטת ר"מ בשבת צ"ב, אבל לשיטת ר"י ור"ש דפוטרין בזה יכול וזה יכול ופוטרין אפילו בשעשו המלאכה בזה אחר זה, וכן פסק הרמב"ם בפר"א משבת הט"ו שכתב וז"ל כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו, ועשו אותה בשותפות, בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת יעוי"ש, הרי מבואר דגם כשעשו המלאכה בשותפות בזא"ז ג"כ פטורין, ומטעם זה השמיט הרמב"ם הירושלמי מהלכה לומר שיתחייב העורך משום לש, או המקטף, והיינו מפני שלא הוי המלאכה בשלימות. ו ובזה נבוא לביאור דברי ר"פ שמחייב במחמץ שנים במלאכה אחת דהיינו כמו מלאכת עריכה, ולכאורה איברא דחייבה תורה במחמץ על כל מלאכה ומלאכה השייכה להמנחה, אבל מנין לנו לחייב על מלאכה אחת גם שנים, הלא עכ"פ לא עשה אחד מלאכה שלימה, וע"כ דסבר ר"פ דלא אמרינן שנים שעשו פטורין בשארי איסורים, - וזהו דעת הרשב"א בתשובה ח"א סי' כ"ח יעוי"ש, ויש ראי' לדבריו מדברי ר"פ וביותר לפי פירש"י, דחייב האופה שתים משום עריכה ג"כ אעפ"י שחייב גם העורך שקודם לו, אבל דעת הריטב"א בחידושיו לקדושין מ"ג דגם בכל איסורין איתא להאי כללא דשנים שעשו פטורין, והוא מדהקשה שם למ"ל קרא לפטור שנים ששחטו בחוץ תיפ"ל מדכתיב בעשותה. ודרשינן יחיד שעשה חייב שנים שעשאוה פטורין, ותירץ דאיצטרך דגבי שחו"ח כתיב איש ומרבינן מינה שנים שהעלו בחוץ חייב, וסד"א לרבות נמי שנים ששחטו בחוץ קמ"ל ההוא אחד ולא שנים יעוי"ש, הרי מבואר דסבר הריטב"א דגם בשארי איסורים שנים שעשו פטורין, והנה לפי"ז הריטב"א יפרש דברי ר"פ דע"כ מיירי למאן דמחייב שנים שעשו בזה יכול וזה יכול, ולכן אם אמרינן דהרמב"ם אזיל בשיטת הריטב"א בדין זה שפיר השמיט דינא דר"פ, וכמוש"נ. א תנו רבנן בכור שאחזו דם וכו' לא נחלקו אלא במטיל מום בבע"מ ר"מ סבר כל מום לא יהי' בו, וביאור הדבר דבכור שאחזו דם זה גופא הוי מום כמו שפירש"י לעיל וסבר ר"מ דאסור להטיל מום בקרבן אפילו בבע"מ, ורבנן סברי תמים יהי' לרצון, היינו מי שהוא תמים אבל לו בבע"מ, ור"מ