נזר הקודש - חולין ג

הקדמה

את כל זה ראיתי ונתון את לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. (קהלת ח') אמר ר' לוי ואת אחיך תעבוד אם זכה תעבוד ואם לאו תעבד. (ילקוט בראשית, כ"ז

) יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברא ויצר את עולמו בחומר ובצורה. - והנה החומר מוקדם בזמן והצורה מוקדמת בתכלית, וכמו שמאריך בזה מהרי"ע בעקדה שער מ"א שכתב שכל הנבראים מן ארבע סוגים כל אחד ניזון ממדרגה הפחותה ממנה כמו ממשפט הצומח להיות עיקר מזונו מסוג הדומים הנצב תחתיו כי יונק הצומח מחלב האדמה אשר הוא יושב עליה ומתגדל ומתרבה ממנה, והיה זה יען כי צורת הצומח גבוהה על צורת הדומם, ולעילה זו מפאת יקרת צורתו על הדומם יהיה הדומם לו למזון לאכלה, וכן הבע"ח בלתי מדבר מזונו העצמי הוא הצומח יען צורת החי יותר נשגבה גם מן הצומח. אמנם הסוג האישיי החי ומדבר. מפאת יקרת צורתו יותר גם על הבע"ח יחיה מזון העצמי כל סוגי הבע"ח בלתי מדברים, יעו"ש. - והנה עם ישראל מפאת יקרת צורתם עבור נשמתם מהררי קודש צור מחצבתם, ולהיותם גבוהים גם על סוג המדברים הפליגה התורה להבדילם מן העמים בתור צורה יותר גבוהה ונכבדה להבדילם מן העמים בכדי שישארו בנשמתם בלא שמץ, הזהירה התורה לעם ישראל שיבדלו מהמאכלים המשוקצים המרעילים את הנפש וטהרת הלב. וגם במה שהורשה להם לאכילה הוא בתנאים נאותים, כמו שחיטה בכל פרטיה ודקדוקיה והוזהרו שלא לשקץ את הנפש בכל מיני טרפות המטמטמים את הלב ופוגם את הנפש הנשמה החצובה משמי מרום

והנה מפאת יקרת צורתם של עם ישראל אמרה תורה אשר בשביל זה גם החומר הוא מרומם משארי חומר של העמים. באופן אשר לא יצוייר בו עבודת עבד להיות נכנע תחת יד העמים, ותמיד הם רואים לנפשם חפשי, וגם החומר של עם ישראל הוא ברשות עצמו, תחת השגחת הקב"ה, כמו שנאמר כי לי בני ישראל עבדים, ורז"ל פירשו עבדי הם ולא עבדים לעבדים

גרסינן בגיטין ל"ח, אמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון, אשכחן עכו"ם עכו"ם, עכו"ם ישראל מנלן דכתיב וישב ממנו שבי, ופירש"י עכו"ם מישראל מנלן, כגון עבד דשייך במצות, יעו"ש. ביאור דברי רש"י, דעכו"ם לישראל אינו קונה אפילו על ידי כיבוש מלחמה, ורק עבד ישראל אעפ"י דעפ"י דין דין ישראל עליו מטעם דמחויב במצות כאשה, אבל אין לו קדושת ישראל ממש, ועל כן פירש"י הא דוישב ממנו שבי, דהיינו עבד או שפחה, וכן פירש"י בחומש פ' חקת. - והנה הרשב"א בחידושיו לגיטין שם מביא דברי רש"י, ומביא כי הר"ת חולק שמפרש דמיירי בישראל ממש, אבל עצם שיטת רש"י מבואר דלא מהני כיבוש מלחמה בישראל להיות נקנה לעכו"ם. ולשיטת רש"י מיושב קושיות התוס' שהקשו וא"ת למ"ל השתא הא דעמון ומואב טיהרו בסיחון השתא עכו"ם מישראל קנה, עכו"ם לעכו"ם לא כש"כ. אמנם לפירש"י עכו"ם אינו קונה לישראל אפילו בכיבוש מלחמה, ומעבד אין ללמוד דשאני עבד שאינו ברשות עצמו, ולהכי איצטריך קרא דעמון ומואב טיהרו בסיחון

והנה שיטת הרז"ה בפרק ר' ישמעאל ע"ז נ"ב, בהא דכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה, כתב דמיירי בפריצי ישראל שיצאו לחולין ע"י שמעלו בהם, אבל ע"י עכו"ם אינו יוצא לחולין, והטעם בזה משום דמרשות גבוה לא שייך כיבוש מלחמה, דכתיב לד' הארץ ומלואה, עכת"ד יעו"ש, והנה זה מתאים לפירש"י דלא מתני כיבוש מלחמה לקודש, וכעין זה כתב הפר"ד בדרוש כ"ו, שמפרש דברי הנביא ירמיה קודש ישראל לד, ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו רעה תבוא אליהם נאם ד', והיינו כי נמשלו ישראל לקודש כזה שהוא קדושת הגוף דלא יצאו לחולין, יעו"ש. ובזה אתי שפיר פירש"י דעכו"ם לישראל אינו קונה גם ע"י כיבוש מלחמה, מפני שהם בקדושת הגוף, ואפשר שגם בישראל אמר כן הדין, ויש להוכיח כן מדברי הרשב"א בתשובה חלק א' סימן רמ"ב, שנשאל אם משומד מטמא באהל, והשיב שהוא בכלל בנים כדברי ר"מ בקדושין ל"ו, ואעפ"י דקיי"ל ר"מ ור"י הלכתא כר"י, שאני הכא דר"מ קראי קמדייק, יעו"ש

ויש לפרש דבא ר' לוי ללמדנו דאם זכה יעקב הוי עשו עבד ליעקב, ואם לא זכה לא הוי יעקב עבד לעשו, אלא שנעשה עשו חפשי מעבדות, אבל לעולם לא יהיה יעקב עבד לעשו. - וזהו הביאור שתי משמעות של המקרא, והמסורת, דהמקרא מורה על זכה שאז עשו עבד ליעקב, היינו עבד ממש אשר יש ליעקב קנין הגוף בעשו, ואם לא זכה יעקב נתפרקה העבדות של עשו, אבל אין עבדות ליעקב להיות נקנה בקנין הגוף להיות עבד לעשו. - וזהו שאמר יצחק והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך, וזהו רק פריקת עול, אבל לא להיפך להיות יעקב עבד לעשו. ופירושו של המסרת , "תעבד" היינו שתהיה יוצא מעבדות, והביאור תעבד כמו הא דכתיב ודשנו, שפירושו להסיר הדשן, וכהנה יש רבות. - וזהו דברי ר' לוי שמפרש הקרי והכתיב, דהיינו דסבר יש אם למקרא ולמסרת, דלעולם ליתא לעם ישראל בתורת קנין לעכו"ם, ואפילו ע"י כיבוש מלחמה

וכמו כן אם עם ישראל מרכיבין החומר על הצורה, הנה אז החומר היותר גם ועב בא למשול, וזהו העת אשר רמז החכם מכל אדם על העת אשר ימשול האדם שהוא כינוי לתאומות ונקראים האדם כמו שכתבו התוס' בב"ק ל"ח

והנה היוצא מזה כי הבכורה והחשיבות והעיקר היא הצורה הנשגבה, וזהו רצון ד' כי הצורה תמשול על כח החומר, ולעולם עם הספר שהוא בכח הצורה הנשגבה לא יכרע ולא ישתחוה לכח החומרי להיות עבד נכנע תחת ידו. - והמופת לזה הלכות שחיטה אשר נצטווה משה בע"פ בהר סיני, אשר השחיטה תהיה לא מכח הגבורה, אשר ימשול האדם על הבע"ח, מפני שיש להאדם יתרון על הבע"ח בכח גבורתו, ויודע היאך לרדות בהם, כי לא באלה חפץ ד'. ולזה ניתנה הלכות שחיטה באופן שלא תעשה השחיטה הכח הגבורה ורק תהיה מטעם מצות ד' אשר זכה מפאת צורתו הנשגבה, וזהו שנאמר וזבחת כאשר שר צויתיך וגו', והיינו מפני שהאדם הוא ברום המעלה, ולזה נדרש שיהיה השוחט יר"ש ובעל מדות, כמו שכתב הש"ך סימן ב' סקכ"ד בשם תשובת ר' בצלאל דקראים בזה"ז שיש בהם מדות רעות שחיטתן אסורה, ועי' בשו"ת בית ש שמואל אחרון סימן ד'.