נזר הקודש - בכורות ג

הקדמה אמרו רבותינו במדרש פ' ויחי על הפסוק אל נא תקברני במצרים ד"א יעקב אמר שלא יפדו בי המצריים, הם משתחווים לשה ואני נמשלתי בשה שנאמר שה פזורה ישראל, ובמצרים כתיב אשר בשר חמורים בשרם, וכתיב ופטר חמור תפדה בשה הוי אל נא תקברני במצרים. אמר ר' חנינא בבית מותבא רבה מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, אמר לו גזיה"כ הוא, ועוד שסייעו ישראל, בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים. יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר יצר את האדם בצלמו בחכמה ובתבונה, אשר היא אב להמדות הטובות, והרחמים והחמלה תנוח רק במקום ששם תנוח החכמה, ובמקום שאין חכמה שם תנוח האכזריות המכוערה, והחכמה עם המדות הרחמים והחמלה המה כאב עם בנים, וכאח ואחות משולבים ביחד. - ובעובדי גילולים לפנים היתה האכזריות בראש עד שהיו שורפין בניהם ובנותיהם באש, והיתה זה להם לאושר גדול, וזהו מפני הבערות והכסילות, ובהתחברות החכמה יגורש מלבד הבערות גם האכזריות. - והראשון היה אבינו אברהם שאמרו עליו איצטגנינות גדולה היתה תלויה בצוארו שכל חולה הרואה אותה מיד נתרפא, וזהו כי זרע רב חכמה עד כי כל אחד נתרפא מן הכערות והסכלות, וגם האכזריות עזבה את מקומה, ואחרי כן באו עם בני ישראל בתעודה זו בהיותם עם חכם ונבון. אמרו במדרש שמות פ' ט"ו החדש הזה לכם ראש חדשים הה"ד אשרי הגוי אשר ד' אלקיו, משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה שבו נגאלו, ובו עתידין להגאל שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ובו נולד יצחק ובו נעקד, ובו קבל יעקב את הברכות, ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתרועה שנאמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה, ע"כ המדרש. - ונראה דראו רבותינו לדייק מדכתיב ראש שמובנו ראשון, וכתיב גם כן ראשון ובאו בכפל במילות שונות, אולם המובן ראש יש בו גם מעלה עצמיות, אשר מלבד שהוא ראשון הוא ג"כ ראש אשר מובנו שהוא המושל על החדשים. - והביאור בזה לפי מה שמבואר אשר הקב"ה ברא את עולמו בשני זמנים, היינו בניסן ותשרי, באחד ברא המחשבה, ובאחד ברא בפועל, עי' תוס' ר"ה כ"ז ד"ה כמאן. - ובאחד ברא במדת הרחמים ובשני במדת הדין. וכמובן בניסן הוא מלא רחמים, ובתשרי הוא במדת הדין. - והוא תשרי שבו יומדד העולם במדת הדין. ומטעם זה הוקבע החדש תשרי למשפט. - ואם כי אין לנו לחקור אחרי מעשה הקב"ה, אמנם כשאנו רואים השתי יצירות, היינו עם ישראל והאומות כי נפרדים המה, כי כל העמים המה נבראים ובכורות ה'). להיות פועלים במעשה היצירה כי לא תהו בראה כי אם לשבת יצרה. - ועל זה הוזהרו כל העמים להיות עוסקים ביישובו של עולם, ועל זה ב"נ ששבת חייב מיתה. - אשר לא כן עם ישראל שהמחשבה יסודם, ואין להם תפיסה בהכדור. - ורק עסק התורה והחכמה יסודם. - ועל שני הדברים ברא הקב"ה את עולמו במחשבה, ובמעשה, וחלקם לשני זמנים מפני החלוקה לעם ישראל לבדד ישכון. - ולהאומות בחלק המעשה. וכמובן כי המחשבה של הקב"ה הוא ג"כ יצירה. ולולא שברא הקב"ה את המחשבה כי אז היה האדם לועה, ולא היה יכול לבוא עד חקר דבר מה. והנה קבע ד' חדש מלא ברחמים, והוא החדש ניסן שמזלו טלה שמורה על רחמים כטבעו של השה אשר נחיצותו להעולם. - הן בצמרו, הן בעצמותו. ועד כמה היא נכנעת לבעליה, ואינה מרגשת עד כמה היא מעשרת את בעליה, ועד כמה גדולה כח הסבלנות שהיא נותנת לבעליה כל טוב, הן בחיים חיותה הן במותה, קולה שבעה כמו שחשב התנא סוף מס' קנין. - והיא בעצמה אינה דורשת מאומה מבעליה עבור כל הטוב. - ויש לנו ללמוד עד כמה כח הסבלנות. וגם הרחמים והחמלה להטיב עם הבריות, לבלי לקבל גם הנאה מועטת. - ועל זה אמרו רבותינו במדרש שמות, ומשה היה רועה הה"ד ד' צדיק יבחן. ובמה הוא בוחנו במרעה צאן, בדק לדוד בצאן, ומצאו רועה יפה שנאמר ויקחהו ממכלאות צאן מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו, ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. - והביאור בזה כי הרועה בצאן בא ללמד ונמצא למד, כי קונה בעצמו מדת הסבלנות אשר זה נחוץ למנהיג, וגם מדת הרחמים והחמלה אשר זה מורה הטבע של הצאן. והנה גם בחמור מצינו בו מדת ההכנעה והסבלנות כי הנהו מוכשר למשאות גדולות וכבידות ומכיר את בעליו, ואינו בועט במשעבדיו. - אמנם שונה הוא ממעשה הטלה, כי זה האחרון ההכרה שלו הוא רק מפני תאות האכילה, וכמו שמתאר הנביא וחמור אבוס בעליו. כי ההכנעה שלו הוא רק מפני התאות האכילה. הנה כן נמצאים בבני אדם שני הסוגים האלה.- כי יש בני אדם וביותר בעם ישראל אשר טבע הצאן להם, היינו שעושים מעשיהם